״רקוויאם קטן״ הוא שמה של יצירה מוזיקלית שכתב המלחין אנטוניו סליירי, כיצירה שתלווה את הלווייתו שלו. זהו גם שם ספר ביכוריו של המשורר רון בן אשר. בשונה מהמלחין הגדול, שכותב את הרקוויאם שלו לקראת מותו, בן אשר כותב את קינת המוות שלו על ראשית חייו כאדם קטן מאוד. הספר מתאר מסכת של התעללות מינית, פיזית ונפשית ממושכת, שאותה עבר המשורר החל מילדותו הרכה.
נפגעי התעללות וטראומה מתקשים לדבר על מה שחוו, אך כשהם מצליחים לעשות כן הם מתארים תחושת פיצול: מצד אחד תחושת הקורבן חסר הישע, ומצד שני האדם שאחרי הטראומה, זה שנושא אותה איתו, מנסה לתפקד ונידון לחוות שוב ושוב את הזוועה בלא שהוא יכול להושיט יד לעצמי הסובל.
ב״רקוויאם קטן״, הפיצול הזה נחווה כקשה מנשוא. השירים כתובים כשירי ילדים, כולם בריתמוס יאמבי פשוט המאפיין שירים לפעוטות, שורותיהם קצרות והם מרובי חזרות. הם מתארים דובון, פעוט המכונה לולי, מרחב ביתי ובו צעצועים ואבא ואימא. אבל המרחב הזה אינו בית אלא זירת פשע וסיוט, והספר, הנקרא בכותרת המשנה שלו סיפור ילדים (שירים למבוגרים) הוא ניסיון לתאר את הזוועה במילותיו של הילד שלא יכול היה לאומרן.
מעטים ספרי השירה שקראתי בנשימה עצורה כמו ספר עלילה. מעטים מאוד הם הספרים שאחרי קריאתם נדרשתי להתאוששות. זהו שיר־אבל על חיים שנגדעו בינקותם, בעקבות מעשים שלא ייעשו על ידי האנשים שהיו אמורים להגן. כדי לתאר את מה שלא ניתן לתיאור נזקק בן־אשר לכל עוצמת התמימות של הילד הנפגע, שאותו הוא מדובב דרך המרחב הביתי הזעיר שבו הוא נתון.
״רקוויאם קטן״ אינו ספר אלא תהום בדפים. במציאות שבה הפגיעות המיניות רבות מאוד והנפגעים מנסים לסגל לעצמם שפה כדי לעמוד מחדש על נפשם, ניצב הספר שלפנינו ככינון מחדש של קול ונתינת שפה למה שלא ניתן לתארו במילים.
לוּלִי שֶׁלִּי יָקָר / כְּבָר גָּדוֹל מָחָר. // עַל הַגּוּף כְּבָר יֵשׁ שֵׂעָר, / לוּלִי שֶׁלִּי יָקָר. // לוּלִי – / יוֹמוּלֶדֶת מָחָר. // וְהַדֻּבִּי בּוֹכֶה / כִּי נִשְׁאַר לְבַדּוֹ, // חֲזִירוֹנִי שָׁבוּר / שׁוֹכֵב לְיָדוֹ, // וְאוֹטוֹ מַשָּׂא, / כְּבָר שְׁנָתַיִם לֹא זָז, // וְרַכֶּבֶת כְּתֻמָּהּ, וְאַרְנָב, וּבַרְוָז, // כִּי לוּלִי גָּדוֹל / וְלוּלִי לֹא שָׁם // וְלוּלִי לֹא / מְשַׂחֵק אִתָּם. // בָּא הַבֹּקֶר – / קוּם חָמוּד! // לֵךְ יָשָׁר / אֶל הֶעָמוּד // אֶת הַחֶבֶל עַל צַוָּאר / אֶמְתַּח / אֲנִי! // לוּלִי / שֶׁלִּי. // וְאַתָּה וְדֻבִּי דֹּב / עַל מַדָּף, קָרוֹב קָרוֹב, / תְּחַיְּכוּ אֵלַי לָעַד. // שָׁמַעְתָּ לוּלִי? / יֶלֶד שֶׁלִּי נֶחְמָד.
