כשהם עשו מרוץ טרמפים לאילת, אנחנו לקחנו בלי אישור מונית שירות לחוף הנפרד של הרצליה. הם תולים שלט על מגדל אייפל, אנחנו על עמוד בטון בפתח–תקווה
לכן הסרט של טל בכר ויאיר אגמון, "המדרשיה" היה עבורי רכבת הרים רגשית. כי אומנם הסיפור שהוא מספר איננו הסיפור שלי, אבל הוא סיפור שליווה תמיד כצל, או כעמוד ענן, את נעוריי. המדרשיה הוא סרט חכם ומטלטל שמספר סיפור כפול. הסיפור הראשי הוא סיפורו של המוסד, שהוא בעצם סיפורו של המגזר, שהחליט יום אחד שהוא טוב דיו כדי לתפוס מקום טוב ליד ההגה. שהוא יכול וגם ראוי להפוך לאליטה החדשה, ולשם כך הוא ישלב את הסטנדרטים של "חברון" ו"כדורי", בקודש ובחול בהתאמה, ויקיים את טקסי הסיום שלו בבנייני האומה במעמד ראש הממשלה. המדרשיה ביקשה להיות הנקודה הארכימדית שתמנף את המגזר, היזם שיעשה לו את האקזיט.
ובתנועה הזו יש סכנה מובנית. החלק העוסק בשנות הדעיכה של המוסד, כשההילה עוד זוהרת מעליו כמו אורם של כוכבים רחוקים שמתו זה מכבר, הולם בדיוק מחריד את התיאור של ר' יצחק מאיר מגור, איך דווקא כשתנועה הופכת לתנועה מובילה, עם גינוני הנהגה וממסד מאורגן, מגיע השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, ומותיר את כל השאר. "ומאוד יש לחוש לזה, שיבוא עת ויהיה הכול ממש באותו אופן כמו שהוא כעת, אבל הנקודה הפנימית תחסר".
יש כאן מלכוד. כי ככל שהנקודה הפנימית יפה יותר, כך אנחנו באמת רוצים להרחיב ולמנף אותה. אבל ככל שנעשה את זה באמצעים חיצוניים, כך גדל הסיכוי שהבעל־דבר יחטוף לנו אותה. וכשהוא יחטוף אותה תישאר רק גאווה ריקה ואלימה שמנסה לפצות על היעדר התוכן בהתפרצויות חסרות שליטה כמו אלו שתיארו בסרט בוגרי המחזורים האחרונים.
אבל יש בסרט גם סיפור שני, סמוי קצת מן העין. סיפורו של הרב יגל, שאהב את התורה ואהב את התלמידים שלו, ועשה כל מה שיכול היה כדי לאחד את שתי האהבות הללו; והסיפור של תלמידיו שאהבו אותו וזה את זה – ובשם הלכידות שגרמה לתלמיד לקפוץ מן הגג ולשבור שתי חוליות בעמוד השדרה, הם נסעו בטרמפים, יום אחרי יום, כדי ללוות אותו בתהליך השיקום; סיפור על נערים ששברו את כל המסגרות, אבל בסופו של דבר, גם אם איש לא מצליח להבין מדוע, הם יצאו מתוכן כאנשים טובים, ערכיים, עצמאיים, שבמבט כולל עושים הרבה משפט, חסד וצדקה בארץ. מה שמעניק הרבה מאוד תקווה, שתנועה שמקורה באהבה תוכל להצמיח פירות מתוקים, גם אם הדרך תהיה עקלקלה.
