גמרא לא מחדדת את השכל. אדייק יותר: אני לא בטוח שלימוד גמרא מחדד את השכל יותר מאשר לימודים אחרים; ואני בטוח שלא בשביל זה אנחנו לומדים גמרא. עם סיום שנת הלימודים בישיבות התיכוניות, אולי כדאי לומר על זה משהו.
מה היינו חושבים על בחור שיוצא עם בחורה כדי לחדד את הכישורים הרומנטיים שלו, למען הבחורות הבאות?
אתחיל דווקא בחלק השני של הטיעון. הפילוסוף קרל פופר היה אומר שפילוסופים של הלשון הם אנשים שעסוקים כל היום בצחצוח עדשות המשקפיים, ולעולם לא טורחים להביט דרכן. כוונתו הייתה לומר שהלשון היא בסך הכול כלי, ופילוסופיה של הלשון מחדדת את הכלי הזה. נחוץ אולי לעסוק בכך מדי פעם, אבל חשוב יותר להשתמש בכלי מאשר לחדד אותו. אבותינו לא נזקקו לומר שהגמרא מחדדת את השכל, והאמירה הזו שלנו מעידה על מבוכה בנוגע לתכלית העצמית של הלימוד: כאילו לא מצאנו דרך טובה יותר להצדיק את הגמרא מאשר להפוך אותה לכלי שרת ללימודים אחרים. אחרי שהשכל יהיה חד, נוכל אולי ללמוד איתו מחשבים. הלך הרוח של הרב סולובייצ'יק, למשל, היה הפוך: הוא המליץ לתלמידיו ללמוד מתמטיקה, כי היא מחדדת את השכל, וכך תשפר את לימוד הגמרא שלהם. לימוד תורה הוא תכלית ולא אמצעי. מה היינו חושבים על בחור שיוצא עם בחורה כדי לחדד את הכישורים הרומנטיים שלו, למען הבחורות הבאות?
ייתכן שלימוד גמרא מחדד את השכל, כתוצר לוואי של העיסוק המתמשך בחשיבה מופשטת, אבל לא בטוח שיותר מלימוד משפטים וכלכלה. אגדה רווחת טוענת שבזכות הגמרא תלמידי ישיבה חרדים יכולים להשלים בקלות את לימודי החול גם בגיל עשרים. מניסיוני, לתלמידי ישיבה ותיקים קשה מאוד להתחיל ללמוד מתמטיקה ואנגלית בגיל הזה. האמירה הזו אינה פוגעת כהוא־זה בכבודם של לימודי הגמרא, משום שזה כלל אינו תפקידם. גמרא אינה ויטמינים לשכל או חדר כושר לאינטלקט, וודאי שלא מכינה לבגרות.
לימודי הגמרא למבוגרים נמצאים בפריחה חסרת תקדים, כשעוד ועוד לומדים את הדף היומי, אך דווקא עם הצעירים יש לנו בעיה מסוימת. שמעתי על ר"מ בישיבת כפר־הרא"ה שיצא מזמן עם תלמידיו לטיול שנתי, ושמע אותם אומרים שהגמרא היא מקצוע הלימודים השנוא עליהם ביותר. אותו ר"מ הלך לנחמה ליבוביץ, ואמר לה: אני עוזב את מקצוע ההוראה; התלמידים שלי שונאים גמרא בגללי. אמרה לו נחמה: אתה מורה מצוין, ואסור שתעזוב את תפקידך. הבעיה שלכם בלימוד גמרא היא אחרת לגמרי. אצלנו בלטביה רק שני הילדים הכי חכמים בעיירה למדו גמרא. אתם מלמדים גמרא את כולם – ומצפים שכולם יאהבו את המקצוע הזה.
קשה ללמוד גמרא. הלימוד הזה דורש שני כישורים, ששניהם אינם קלים: שפה זרה וחשיבה משפטית. מורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, הציע פעם שאולי באמת לא כולם צריכים ללמוד גמרא בהיקף נרחב. אולי עדיף שחלק מהילדים ישקיעו יותר בלימוד הרמב"ם, למשל. ודאי שיש גם הרבה מה לעשות כדי לקדם את לימוד הגמרא במוסדות התיכוניים שלנו. לעת עתה, במקומות רבים הרושם הוא שהרמה הולכת ויורדת. אניח בצד את השאלה למה משקיעים בגמרא יותר מאשר בתנ"ך, ואטען שקודם כל חשוב לקבוע סדר עדיפויות בין קודש לחול. קשה מאוד ללמוד גמרא בלי מוטיבציה גבוהה; ואין מוטיבציה כזו בלי סדר עדיפויות חינוכי ברור. לימודי קודש הם תכלית ולא אמצעי. הם לא נועדו לחידוד השכל, להנאה או לגיבוש חברתי. טוב אם כל אלו יתרחשו סביב הלימוד, אך מדובר רק בתופעות לוואי.
לא יועיל לנו לנסות להציג את הגמרא כספר מגניב ואקזוטי, כלימוד מרתק שאין כמותו, כאטרקציה מלהיבה וחסרת תקדים. זה לא יועיל – כי זה לא נכון. אנחנו לומדים גמרא כדי לעסוק בדבר ה'. הלומד המתקדם אוהב את הגמרא ושמח ללמוד אותה, אך זאת במידה רבה בגלל הזכות לעסוק בתורת ה' ולחדש בה. לולא היה התלמוד דבר ה', נדמה לי שאת רוב הזמן היינו מקדישים לדברים אחרים.
אומרים לי: אם כך, אז למה בקוריאה כולם לומדים גמרא? עבורם זו אינה מצווה, והם בכל זאת מתלהבים מהספר הזה! ובכן, למרבה הצער מדובר באגדה אורבנית. הקוריאנים אוהבים מאוד ספר שהם קוראים לו "תלמוד", אך זה אינו התלמוד שלנו, אלא אוסף מעובד של אגדות יהודיות. את הגמרא שלנו רק אנחנו אוהבים ולומדים, ולא משום שהיא מצחצחת את עדשות השכל, אלא משום שאין דבר יותר ראוי וקדוש שאפשר לראות דרך העדשות הללו.
motzash.navon@gmail.com
