בוקר אחד לפני חודש ומשהו, הגעתי לאחד השטיבלכים הירושלמיים המיתולוגיים. וזה לא שיש לי חיבה מיוחדת לשטיבלכים, ממש לא ובדיוק להפך, אבל לפעמים יהודי נפשו חושקת לתפילה בשטיבלך, מה לעשות?
זו הייתה שעת בוקר מאוחרת יחסית, כיאה לעניין, ואני עברתי בין חדרי התפילה למצוא לי מניין שחרית הגון ונינוח. באחד החדרים משמאל התגודדו חמישה־ שישה אנשים שכבר התעטפו בטליתות, הניחו תפילין, יישרו אותם מול מראות קטנות ומלמלו תוך כדי פסוקי דזמרה. אז נכנסתי פנימה, הנחתי את תיק התפילין שלי על השולחן והתחלתי להתכונן, אלא שאז לפתע, נכנס לחדר השטיבלכי בנצי שם בדוי בחיוך רחב מאוזן לאוזן. זמן רב שלא התראינו והנה הוא בצלמו ובדמותו, עם אותה תסרוקת דלילה לצד, אותם משקפיים בלי מסגרת ועם כרס טיפונת יותר תפוחה. הנהנו זה לזה לשלום ובתנועות ידיים סיכמנו שנדבר אחר כך.
התפילה התגלגלה מהר מהצפוי, וכמה רגעים לפני סיומה בנצי שם בדוי יצא מהחדר וחזר כעבור דקה עם שקיות מלאות בבורקסים ובוטנים ונקטרינות ובקבוקי סודה קרים וכלים חד־פעמיים ופרשׂ את הכול על אחד השולחנות ומיד אחרי עלינו לשבח הוא קרא, רבויסיי, שמתי פה כמה מזונות, שתייה וכולי ומי שרוצה לעשות ברכה מזומן. והציבור באמת ניגשו ואמרו ברכות ולא שאלו מה מו ולמה. אבל אני, אחרי שהתחבקתי עם בנצי שם בדוי ושאלתי אותו לשלומו והוא שאל אותי, לקחתי כמה בוטנים ביד ועוד לפני שבירכתי שאלתי אותו, מה, על מה החגיגה? ובנצי אמר, הוווו אם אני אספר לך אתה לא תאמין. אז אמרתי לו נו אחי, אל תעשה לי בילדאפ, פשוט תגיד. אבל בנצי התעקש ואמר, תנחש. אז ניסיתי ושאלתי, מה, עברת מבחן של רענון נהיגה? ובנצי הנהן לשלילה, התקבלת לכולל של הרב זוכובסקי?! איפה שיש טסטרס צ׳ויס בפינת קפה? ובנצי צחק ואמר, נו תהיה רציני. קיבלו את הבן שלך לחיידר של ציגלר? העלו לאשתך את המשכורת במטריקס? קנית פלאפון חדש!
ובנצי שם בדוי, שכבר כמה שנים טובות הוא אברך משי מהשורה הראשונה, רק חייך במסתוריות ואמר לי אם אתה רוצה שאספר לך תצטרך לשמור את זה בסוד. ואז הגיע תורי לצחוק ואמרתי, אחי, אתה יודע שאצלי אין סודות. מה שאתה מספר לי מופיע מחר בעיתון. ובנצי אמר, נו טוב, אבל אם אתה מפרסם את זה אתה מחביא אותי מאחורי שם בדוי, בסדר? ואמרתי לו ברור אחי. אתה כבר שנים בנצי שם בדוי. יש המון אנשים שמכירים אותך יותר ממה שאתה חושב.
ואז בנצי התיישב על הספסל הרעוע של השטיבלך, בירך ברכה אחרונה בכוונה, שתק רגע ואז אמר, רֵבּ עיידן, הבוקר אני מציין שנה עגולה שבה התפללתי כל יום שחרית במניין! היית מאמין? ואני התרגשתי פתאום נורא, וחיבקתי אותו שוב ואמרתי לו וואו בנצי! איזה מרגש! בחיים לא חשבתי שאפשר לעשות חגיגה מדבר כזה. אבל בנצי הרצין ואמר, רֵבּ עיידן, אם זה לא היה עצוב זה מצחיק. ואז הוא שתק עוד רגע והמשיך, צריך להגיד את זה בקול. וזה מצווה גדולה שתכתבו על זה בטור שלכם (הרגע שבו אתה הופך לרבים) אבל בישיבה דפקו לנו את התפילה. ממש ככה! מישהו צריך לעורר על זה. ואני אמרתי לו, אני מבין אותך אחי, זה באמת קשה, אבל זה לא ממש התפקיד שלי, אני בסך הכול כותב סיפורים.
ובנצי אמר, סיפורים? או! בוא אני אספר לך סיפור. אתה זוכר שמדי פעם הראשיבה שלנו היה נכנס לפנימייה להעיר אותנו לשחרית? ואני אמרתי, בטח. איך אפשר לשכוח. אין דבר מביך וקשה מזה. ובנצי שתק רגע ארוך, השפיל מבט לרצפה ואמר, שם, רֵבּ עיידן, ברגעים האלה, נדפקה לי התפילה לנצח. שם הבנתי שאני קם להתפלל רק בשביל הראשיבה, לא בשביל הקב״ה, לא בשביל עצמי. זה עצוב אבל זה ככה. אני לא אשכח איך כשהראשיבה היה נוסע לאסוף כסף בחו״ל הדבר הראשון שהייתי חושב עליו זה איזה כיף שאפשר לחפף שחרית! ואני נאנחתי אנחה עמוקה. ובנצי המשיך, מה אני אגיד לך רֵבּ עיידן, תפילה זה דבר מורכב. צריך להיות בנאדם מאוד מסוים כדי לצלוח את הדבר הזה כמו שצריך. שלוש פעמים ביום, במניין, בכוונה, בניחותא. כדי לצלוח את זה צריך ללמוד את זה, צריך לדבר על זה, צריך להתחבר לזה, מהלב. הרי זו עבודה שבלב, לא?
ואני הסכמתי עם כל מילה של בנצי שם בדוי. כי גם לי תפילה היא עניין מורכב ובטוח שלעוד רבים. אז הנה, בשלב ראשון אנחנו מדברים על זה. הגיע הזמן, לא?
