התמכרנו לאמירות החלולות על ידו הארוכה של צה"ל

התמכרנו לגיבורים. ובצדק. לאלה שכשהם שומעים ירי בתחנת דלק הם לא מנסים לברוח משם מהר ככל האפשר אלא נדרכים, שולפים את הנשק ורצים למקום שאולי לא יחזרו ממנו. אנחנו אוהבים לשבת מול סרטונים שמישהו שולח לנו בוואטסאפ ולמלמל "איזה תותח" כשאנחנו רואים איך מישהו בבלנדסטון ובג'ינס מחסל מחבל.

נמאס לי מגיבורים, יש יותר מדי מהם בזמן האחרון. תנו לי שנה בלעדיהם. בכל פעם שמתגלה פה גיבור, נעלמים כמה פרחים.

התמכרנו לדם פושר. קשה לנו עם דם חם. אחרי שבועות קשים מיד קמים מקררי הדם ואומרים מיד שאסור להגיב כשהדם חם ומבעבע, בפטרונות ששמורה לרוב לאנשים עם דרגות על הכתפיים או בחליפות של פוליטיקאים. יש בזה מן האמת, אף פעם לא טוב להגיב מהבטן, או מכעס. הבעיה היא שהדם שלנו מתקרר מהר מאוד, וכשהוא מתקרר אנחנו אף פעם לא זוכרים איך הרגשנו כשרתחנו.

יש משהו שאני מפחד ממנו באמת: שנתרגל לדם של הילדים שנשפך פה עד כדי כך שהדם שלנו יפסיק להתחמם.

התמכרנו לחומת מגן. כולם מסבירים פה שזה לא כמו בתקופת חומת מגן, ושאי אפשר לעשות שוב את מבצע חומת מגן. אני זוכר מצוין את מבצע חומת מגן. את התחושה שאחרי מאות נרצחים עושים סוף־סוף משהו אחר. אני גם נזכר שכולם שאלו אז למה לקח כל כך הרבה זמן לצאת לחומת מגן, ואיך כבר שנה קודם רצו לצאת למבצע וחבל שחיכו.

אין לי מושג אם צריך פה עכשיו חומת מגן, אבל אני יודע שיש פה דור צעיר של פלסטינים שלא ידע את חומת מגן. שמעולם לא ראה את צה"ל משנה קונספציה. הפלסטינים ביהודה ושומרון רואים את הצבא ושירותי הביטחון הטובים בעולם רק במדי מנתחים ובפעולות כירורגיות. חומת מגן לא היה כירורגי. צה"ל זרק את האיזמל ולקח פטיש. נמאס לי מהאיזמל.

מילות הקסם

התמכרנו לאמירות חלולות על ידו הארוכה של צה"ל. להגיע למחבל שרצח יהודים זה בסיסי. זאת ההתחלה. זה המובן מאליו. וזה לא מספיק. החוכמה היא לא להגיע אל המחבל אחרי הפיגוע, אלא לפגוע בו לפניו. איך? לא יודע, יש 70 מיליארד שקל ו־64 מנדטים שאמורים לדעת. אבל מהמובן מאליו הפסקתי להתרגש.

התמכרנו לאיזוטריה. השבוע צפיתי בדיווחים על פעולת צה"ל ויחידות מג"ב שהסתבכה בג'נין, ואחרי שהתברר שאין הרוגים לכוחותינו רוב הסיקור התמקד בשני עניינים אזוטריים. הראשון היה הכלב דאגו שנפצע ואושפז ליד החייל שלו, מיחידת עוקץ. השני היה השימוש במסוקי קרב לראשונה מאז חומת מגן. אני לגמרי רוצה ללטף ולחבק את הכלב דאגו, ומסוקי האפאצ'י של צה"ל הם אחלה. אבל בדיווחים ראיתי עשרות צעירים חמושים יורים במשך שעות בנשק אוטומטי על כוחות הביטחון. איך האירוע נגמר רק עם שישה הרוגים פלסטינים?

בחור פלסטיני צעיר שיוצא חי ומרומם רוח מאירוע כזה, שבמהלכו צה"ל התעסק במשך שמונה שעות בפינוי רכב תקוע – מה לדעתכם הוא עושה עם הנשק אחרי שנרגעות הרוחות? מניח אותו לצד המיטה וחוזר ללימודי הפילוסופיה? או שאולי יוצא לנסיעה קצרה בכביש 60? זו לא אשמת צה"ל, וזו אחריות הממשלה, אבל מאחורי כל רובה שיורה על חיילי צה"ל עומד פלסטיני שיש סיכוי לא רע שייסע איתו מתישהו לתחנת דלק. אם הם יוצאים מאירוע כזה בחיים, הם ייקחו חיים.

התמכרנו לבן־גביר. שמעתי קצת רדיו אחרי הפיגוע הנורא השבוע, והייתי מוכן להישבע שהבעיה היא לא שני מחבלים מוגי לב שהגיעו לתחנת דלק כדי לירות בילדים; לא חברה שהדבר היחיד שייצרה מאז שהמציאה את עצמה זה מוות של יהודים; לא כמעט שלושים קורבנות טרור בחצי שנה. הבעיה היא השר לביטחון לאומי של מדינת ישראל. כולם מזלזלים בבן־גביר, בזים לבן־גביר, בממשלה מתדרכים נגד בן־גביר. הוא מילת הקסם החדשה.

אז לא, צר לי: לפעמים לא מספיק להגיד "בן־גביר". יש ממשלה, וכולה, כולל בן־גביר, לא עומדת בהתחייבותה לפעול אחרת מול הטרור הפלסטיני.

ארץ של ריבועים

התמכרנו לתמונות של אנשים מתים בריבועים קטנים באינטרנט. קשה לשאת את זה. התמונות של הראל ואלישע ונחמן ועופר לא יוצאות לי מהראש. אולי פגשתי אותם פעם באיזה ביקור בתחנת הדלק הזאת ממש. אולי הם קפצו לאיזה ביקור בפטריוטים. אולי התכתבנו פעם בוואטסאפ. אבל עכשיו הם בריבוע קטן בכותרת הראשית של איזה אתר לכמה שעות. והריבועים יישארו, והאנשים יתחלפו.

אני לא תמים, זו מדינה של ריבועים עם תמונות של אנשים. הטרור כאן כדי להישאר. אבל אולי אפשר בבקשה לעשות הכול כדי שיהיה לו הרבה פחות נוח?

התמכרנו לבאסה. אבל אחרי כל כך הרבה ממנה אני חייב להגיד שהמצב לא גורם לי להתבלבל. הממשלה הזאת לא עושה בינתיים מספיק כדי לנצח או לפחות להילחם כמו שצריך בטרור, אבל היא עדיין חלופה הרבה יותר מתאימה להילחם בו. אין בה שר לביטחון פנים שעסוק באובססיביות ב"אלימות המתנחלים". אין בה שרת תחבורה שלא משקיעה בתכנון כבישים ביו"ש כי מתישהו נצטרך להחזיר את השטח. אין בה שר ביטחון שמארח את אבו־מאזן לקפה וערגלית בראש־העין. אין בה מפלגה שלא יכולה להוציא מהפה גינוי לרצח מתיישבים.

אין לי שום כוונה לצעוק לממשלת ישראל "לכו הביתה" ולשפוך את התינוק עם המים. אבל אני מקווה שהיא תתחיל להילחם באמת על החיים של התינוקות כאן.