ימים קשים עברו על עם ישראל וכוחות הביטחון השבוע: פיגוע קשה בעלי בו נרצחו נערים תמימים ואנשי משפחה יקרים ומיטב בנינו נפצעים בפעולה בג'נין. אולם, הזמן עד לפיגוע הבא כבר מתקצר. ללא אסטרטגיה רחבה (בהקשר הפלסטיני), הטקטיקה היא האסטרטגיה. למרבה הצער, קבוצות הטרור לומדות את השיטות של צה"ל, ולמרות המודיעין והיכולת המבצעית הטובה בעולם, זה לא מאפשר מענה מספק לקיום שגרת חיים "נורמלית" לתושבי איו"ש. לכן, נדרש דיון מחודש ברמה המדינית, כך שהפעולות הצבאיות ישרתו את ההישגים שיוגדרו ממנו.
מה המדיניות הישראלית בנושא הפלסטיני?
רשמית, ישראל מצהירה כי אין פרטנר, ולכן לא ניתן להגיע להסכמים. זה נכון. אבל מה כן יש לעשות, ולאן אנו רוצים להגיע? אין אסטרטגיה בהירה וקוהרנטית לזירה הזו, ומילא הציבור לא מכיר אותה (טוב, זה לא ממש מילא, לציבור יש זכות וחובה להכיר, אך הבחירות לא עסקו בכך), אבל אין כזו גם בדרג המדיני. מה כן יש? מעשית, מדינת ישראל שואפת ל"הרוויח זמן", לנהל את הסיכסוך, לשמר את הסטטוס קוו, את הסכמי אוסלו, לשמר את ביטחון אזרחיה, למנוע זיקה בין הרש"פ לעזה והפוך, למנוע השפעות לערביי ישראל, למנוע מדיניות לעומתית מול ישראל, לשמר נכסים חיוניים ותשתיות בהתאם להסכמים. וזו הבעיה, הניתוח שהוצג בפתיחת המאמר מצביע בדיוק על מצב עובדתי הפוך. אנחנו מתנהלים ולא מנהלים את הסיכסוך, אנחנו מגיבים ולא יוזמים (מדינית), וכל שאר האינטרסים הישראליים אינם מתממשים, ולא רק זאת, המגמה הולכת ומחמירה.
מכאן, 2 מסקנות מהניתוח: האחת, זו בעייה סבוכה, מעין בעיית לולאה שבה דבר תלוי בדבר, ויכול להשפיע עד לרמה של מערכה אזורית, ומערכה מדינית בינ"ל. המסקנה השנייה היא שזו לא (רק) בעייה ביטחונית.
אז מה המענה לסוגייה, ומהי האסטרטגיה הישראלית המומלצת?
ראשית, הבנת האתגר הרב ממדי, ולא רק הביטחוני, נדמה לפחות בחלק מהתבטאויות השרים שלא כולם מבינים זאת. שנית, נדרש לקבל החלטות מדיניות אשר יאפשרו גם לצה"ל להביא לידי ביטוי את יתרונו היחסי. איננו רוצים להגיע לכמות נפגעים גבוה, טרם נפתח במערכה, או להפסיד בזירה הבינ"ל ולנסות לצמצם פגיעה מדינית.
בשלב הראשון, נדרש איפוק ושיקול דעת, כן, גם כשהלב כואב והרגש מתפרץ. המענה המיידי צריך להתבסס על חיזוק הביטחון באמצעות צה"ל ושב"כ, הפועלים בשטח באופן המעורר הערכה מקצועית רבה, אולם כבול בדירקטיבות דרג מדיני (לדוגמא- לא להגיע לכדי פירוק הרש"פ), כבול באילוצי דין ישראלי ובינ"ל בהיבטי פגיעה בבלתי מעורבים, ועוד. עוד סד"כ, העמקת פעולות ע"ב מודיעין ושימוש יצירתי באמצעים נוספים, כדוגמת כטמ"מים, ועוד. זאת, בכדי לאפשר לטקטיקה מרחב גמישות, זמן וחשיבה לגבש את האסטרטגיה. תוך שימור מרקם החיים האזרחי, מיזעור הפגיעה בבלתי מעורבים, חיזוק הלגיטימציה הפנימית ( כמה היא קריטית וחסרה בימים אלו) והבינ"ל בישראל.
שלב שני, כינוס הקבינט לסדרת דיוני עומק משמעותיים: נושאי הזירה הפלסטינית (איו"ש ורצ"ע), והמענה לאיראן והמערכה הרב זירתית. אין מנוס מלשבת באופן שיטתי, קבוע ושבועי (גם פעמיים בשבוע ), אם לא כל הקבינט, ניתן להסמיך צוות שרים מצומצם שרה"מ בוטח בו ומאמין ביכולותיו לתרום לו, בכדי לקדם אסטרטגיה לאתגרים הללו.
שלב שלישי, הצהרה פומבית על המדיניות מול הרש"פ, כאשר המסר העקרי בה הוא מחד- כיבוד הסכמי אוסלו והפסקת המערכה הרב ממדית מול ישראל, "הסרת המסיכה" מעל אבו מאזן והרש"פ, באם לא- מחיר ההפסד של הרש"פ יהיה הליכה לאחור מתחת להסכמי אוסלו, ונקודת הפתיחה למו"מ אם יהיה, תהיה הרבה מתחת לאוסלו. זהו מימוש תפיסת הביטחון של ישראל ("ייאוש מכל סיבוב")- באם הערבים יפתחו מולנו במלחמה, מחיר ההפסד יהיה כואב, וימנע מהם מחשבה ויכולת לתקוף שוב, כך היה ב-48' (מחיר מלחמה ושטח), כך היה ב-67' (מחיר מלחמה ושטח), וכך היה ב-73' (מחיר מלחמה כבד). למדינת ישראל יש כלים מדיניים רבים מלבד חיסול מחבלים רבים: סיפוח הבקעה כגבול ביטחון, סיפוח היישובים באיו"ש כולל תיקוני צירים ומרחבי ביטחון, טיפול באסירים הביטחוניים והפיכתם מנטל לנכס, הריסת תשתיות אזרחיות מפרות הסכמים, ועוד ועוד. הכל כנגזרת להערכת המצב וכסל כלים למעשים בשטח מצד הרש"פ.
ללא תהליך כזה, אנו צפויים לשתות מים, להירגע, ולחכות לפיגוע הבא.
