בין מרחץ הדמים בכניסה לעלי ובין עמדת חיזבאללה שהוקמה על שטח ישראל בצפון, מחבר קו אחד. אותו הקו שמתח ראש הממשלה בעצמו בין הפרעות בכפרים ערביים ביו"ש כנקמה אזרחית על הפיגוע, ובין התפרעויות העדה הדרוזית ברמת הגולן. משילות קוראים לזה, בבית ובחוץ. והשבוע הזה היה משל על ממשלת המשילות. ממשלה שהבטיחה ודיברה כל כך הרבה עד שהכריעה את יכולתה לבצע ולו מעט.
אחרי השקה רועשת של הרפורמה ונסיגה בשיטת הסלאמי, הודיעו בקואליציה שהפעם זה רציני: מתקדמים באופן חד־צדדי בחקיקת אחד מסעיפי הרפורמה – צמצום עילת הסבירות. בימים כתיקונם זהו נושא סבוך לדיון בחוגים משפטיים, שהיה זוכה למאמר פרשנות או שניים בעיתוני סוף השבוע ולאזכור קצר במיקום נידח במהדורת החדשות. אלא שההתנהלות הדורסנית והמגושמת בתחילת הדרך הפכה את החקיקה הזאת, המתבקשת וההגיונית, לרגע פוליטי רגיש שעשוי להבעיר מדינה שלמה. אולי זו הסיבה המרכזית לכך שנתניהו, שהקפיד להימנע מכל מהלך שיעורר את המחאה, החליט בכל זאת ללכת לשם. לא רק כדי להציג הישג כלשהו לבסיס המצביעים החבול והמתוסכל, אלא כדי לענות על שאלת יסוד: האם הקואליציה עדיין מסוגלת לחוקק בתחום, או שהיא איבדה את השליטה.
עילת הסבירות היא נקודת האיזון שמצא נתניהו בין ניסיונותיו לא להעיר את המחאה ובין הרצון להחזיק את הקואליציה שלו. הפתרון הוא לדבר חזק ולבצע חלש. צועקים "חקיקה חד־צדדית" אבל בעצם דוחים את רוב הרפורמה לחורף, ומקדמים רק את הסעיף הכי פחות שנוי במחלוקת, וגם אותו באופן מידתי, שלא לומר סביר. הנחת העבודה של נתניהו היא שחקיקה סבירה בעניין הסבירות לא תוציא את המפגין הסביר מהבית. זה הימור, אבל הוא מתבסס דווקא על ענייניות המפגינים. היחלשות המחאה אחרי הקפאת הרפורמה במושב הקודם הוכיחה שבניגוד לראשי המחאה, עבור המסה העיקרית שיצאה לרחובות זו לא הפגנה־לא־חשוב־על־מה, אלא מחאה מתוך חרדה מפני שינוי משטרי חריף. ולראיה, כשהסכנה מבחינתם חלפה, רובם נשארו בבית. מנגד, אותה תחושה של היעדר לחץ היא שפוטרת כעת את האופוזיציה מתחושת דחיפות להגיע להבנות.
האסטרטגיה של ראש הממשלה מתבססת על ענייניות המפגינים, אבל המבחן הוא לא רק בתוכן החקיקה אלא גם בצורתה. האם המופע של רוטמן יחזור ובגדול? דיון בוועדת החוקה כבר נקבע ליום רביעי בבוקר, אבל גם אותו נאלץ היו"ר הנמרץ לדחות בשל הלוויות הנרצחים. זה היה מתבקש אבל סמלי: הרפורמה המשפטית שדחקה את סדר היום הקואליציוני נדחית עכשיו בגלל החיים עצמם. ההבטחות לביטחון אישי והשבת המשילות שעמדו בלב מסע הבחירות של הליכוד, יחד עם ההבטחה להורדת יוקר המחיה, דורשות כעת את שלהן.
מאחורי הפרגוד נחלה הקואליציה השבוע מפלה שנייה ברציפות: בבחירת קארין אלהרר ובבחירת עמית בכר. גם אם לוקחים בחשבון הטיה ליברלית מסוימת בציבור עורכי הדין, כמו בכל ציבור משכיל ומבוסס יותר, וגם כשמשקללים את הסתייגותם של עורכי דין רבים מהמועמד המפוקפק שסומן כמועדף על הקואליציה, ניצחונו של בכר, שזכה ליותר מ־70 אחוזי תמיכה, היה סוחף מעבר לכל הערכה מוקדמת. התורים הארוכים בקלפיות והמנגנון הנחוש של מטה המאבק יכולים ללמד על היקף המשאבים וההיערכות במחנה הליברלי, שהיה שאנן ונינוח בבחירות לכנסת והקיץ מהן מבוהל.
עורכי הדין אינם מדגם מייצג של האוכלוסייה, אבל בקבוצה גדולה כל כך של כ־78 אלף בעלי זכות בחירה, במקצוע חופשי עם פיזור גיאוגרפי וחברתי רחב, אפשר לצפות להלימה כלשהי להלכי הרוח בכלל הציבור. כשאלו התוצאות גם במחוזות המזוהים עם הימין, שווה להתעכב עליהן.
בבחירת קארין אלהרר שמח ראש הממשלה להיות בצד המפסיד; כעת שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה הם שחוגגים את מפלת המועמד שנחשב מקורב אליהם. מבחינת לוין ורוטמן זו הוכחה ניצחת לכך שדרוש שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. הדבר גם הקל מעליהם את הלחץ לפעול בשיטת שקד, כלומר, הישגים בתנאי המשחק הנוכחיים. לוין, שפעם היה סגן וממלא מקום ראש הלשכה, נחוש לסגור אותה. עד אז, מבחינתו, הוועדה בהרכב הנוכחי לא תכונס. אם היה לו תמריץ כלשהו לכנס את הוועדה כדי לבחור נשיא לעליון בניגוד לשיטת הסניוריטי, הוא נגוז עם תוצאות הבחירות בלשכה, שמבטיחות שלא יהיה למחנה השמרני אפילו רוב רגיל של חמישה מתוך תשעה שופטים. נשיא העליון הבא יהיה יצחק עמית ולא יוסף אלרון.
דווקא האופוזיציה, שמחזיקה יחד עם השופטים בשישה מהמושבים בוועדה, יכולה תיאורטית לנסות להשיג רוב מיוחס של שבעה אם תריץ מועמד מטעמה גם לנציג השני ששייך לכנסת. זה לא יקרה. גם כי הסיכוי בהצבעה כזאת נמוך מאוד ודורש עריקה חוזרת של לפחות חמישה חברי קואליציה, אבל עוד קודם לכן מפני שהאופוזיציה כבולה בדרישתה מהקואליציה לכבד את הנוהג של נציג אחד לכל צד.
מי שהתחנן ואיים כדי למנוע שני נציגי קואליציה, לא יוכל להוביל לשני נציגי אופוזיציה. לכל היותר הוא יכול להתחנן עכשיו שהקואליציה תבחר את נציגה. היא משום מה לא ממהרת.
וגם זה קרה בעוד שבוע שגרתי בקואליציה התזזיתית: שתיים מהסיעות הודיעו שאינן מחויבות למשמעת הקואליציונית – עוצמה יהודית בגלל הבחירות לרבנות, יהדות התורה בגלל תקציבים שלא עברו.
הקטטה בין דרעי לבן־גביר על הרבנות היא קרב פוליטי וגם אישי מאוד: דרעי זקוק לחוק לדחיית הבחירות כדי שיוכל להכריע בין אחיו יהודה, שמתמודד על התפקיד, ובין חברו הרב דוד יוסף, בנו של הרב עובדיה, שחושק בו גם הוא. השר עמיחי אליהו, שהתעמת בצעקות עם אנשי ש"ס בחדר, הוא בנו של מועמד אפשרי אחר, הרב שמואל אליהו. הרב אליהו, בנו של הראשון לציון הרב מרדכי אליהו זצ"ל, עוד לא הודיע שיתמודד הפעם, אבל רץ לתפקיד בשלוש הפעמים הקודמות. בחירות בתוך חודשיים ופיצול בש"ס היו עשויים לסייע לו.
העימות בין אליהו לשרי ש"ס היה כנראה אחרי הקפה של הבוקר. כי לפני הקפה שכיכב בהודעת ההתנצלות הספיק השר מעוצמה יהודית לכנות את נגיד בנק ישראל פרא אדם ולהציע לגלגל אותו מכל המדרגות. גם שם, הראשון שהתייצב מולו ופרסם גינוי לדברים היה השר משה ארבל מש"ס. וזה אולי העניין. דרעי ובן־גביר הם שני קטבי הממשלה. הראשון ותיק ומנוסה, ומגבה את חיבת הפשרה של נתניהו. השני הוא החדש סביב השולחן, ומעדיף חקיקה עכשיו ברוח לוין.
מלבד החזית מול דרעי הייתה לבן־גביר עוד סיבה להתעמת עם ש"ס: בצלאל סמוטריץ'. מאותה סיבה גם יהדות התורה החרימה את ההצבעות: החרדים האשכנזים כועסים על יו"ר הציונות הדתית בגלל תקציבים שלא עוברים מהאוצר. אצל בן־גביר התחרות אישית יותר, והיא בכל נושא. לכן כשהראשון מקדם דיל פוליטי למינוי רבנים עם ש"ס, השני מצביע אוטומטית נגד וגם מגיש ערר על חוק אחר שישנה את בחירת רבני הערים. אם אחרי הפיגוע בן־גביר דורש מבצע צבאי, סמוטריץ' מבדל את עצמו באישור יחידות דיור.
לפעמים זה גם מביא למהפכים מעניינים: כשסמוטריץ' תוקף את נשיא המדינה שהוא "איש שמאל", יו"ר סיעתו של בן־גביר ממהר לצייץ בממלכתיות שהם "סומכים על הנשיא שינהג ביושרה ובאמונה", ולא מאהבת הרצוג. ברצף הקטטות הזה, בשני מקרים השבוע תדרכו בכירים בקואליציה שבן־גביר הוא "החוליה החלשה" בממשלה. הציטוט הראשון יוחס לבכיר בש"ס. זהותו של המתדרך השני תישאר לדמיונם הפרוע של הקוראים.
