המאבק האלים עם הדרוזים בנושא טורבינות הרוח מאיים על מרקם חיים עדין שנטווה בעמל רב במשך עשרות שנים. האינטרס של האנרגיה הירוקה מתגמד לעומת האינטרס הלאומי והאזורי של הישראליזציה של הכפרים הדרוזיים בגולן. במשך שלוש שנים ממשלות ישראל הבינו את פוטנציאל הנזק וההרס ולא שלחו את המשטרה לאבטח את הקמת המיזם, עד שהשר הכהניסט איתמר בן־גביר החליט להראות מי בעל. אלף כבאים יתקשו לכבות שרפה שפירומן חסר אחריות הצית.
יחסי מדינת ישראל עם הדרוזים ידעו תהפוכות מאז מלחמת ששת הימים. בחודשים שלאחר שחרור הגולן יזם השר יגאל אלון את סיפוח הגולן לישראל. כשנפגש עם מנהיגי הדרוזים בגולן, הם הביעו באוזניו תמיכה בצעד. הם רצו בריבונות ישראל, והיה בכוונתם להיות אזרחים לכל דבר ולשרת בצה"ל כאחיהם בגליל ובכרמל. גישתם נבעה מהמסורת הדתית שלהם, המצווה עליהם נאמנות למדינה שהם חיים בה ולשלטונה כדי להבטיח את הישרדות העדה.
מה שטרף את הקלפים היה הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. ההחלטה הזאת גרמה לדרוזים לחשב מסלול מחדש. אם ישראל היא משענת קנה רצוץ, מי מבטיח להם שהיא לא תיסוג גם מהגולן והם יופקרו לשלטון הסורי שואף הנקם? טוב להם בדמוקרטיה הישראלית, אך מוטב להיות זהירים ולהזדהות עם סוריה.
המצב הגיע לנקודת רתיחה לאחר חוק הגולן, שנחקק ב־1981. הדרוזים לא יצאו למחאה נגד החוק עד שישראל ניסתה לכפות עליהם אזרחות. הייתה זו איוולת. במקום לנהוג בחוכמה ולאפשר למי שרוצה לגשת להתאזרח במשרד הפנים בקצרין, צה"ל הופעל כדי לאזרח אותם בכוח. כל המומחים הזהירו מהתנגשות דמים, אך שר הביטחון אריאל שרון סבר שמה שלא ילך בכוח ילך בכסאח. הוא הפעיל כוח, שכצפוי נתקל בכוח נגדי ולא השיג את מטרתו.
לפני שנים אחדות ראיינתי את ישראל קניג, שהיה מנהל מחוז הצפון במשרד הפנים ותרם תרומה עצומה להתיישבות בגולן ובגליל. "בעניין הכפרים הדרוזיים היה לי קרב קשה עם אריק שרון", הוא סיפר.
"שרון התעקש על כפיית תעודות הזהות לדרוזים בגולן. אני התנגדתי. הכרתי את הדרוזים, הייתי אתם בקשרים… והיה לי ברור שתהיה מלחמה גדולה ומיותרת, שלא תעזור לנו בכלום… כשלא הצלחתי לשכנע את שרון, הלכתי לראש הממשלה בגין… הוא הקציב לי שבועיים להגיע לפתרון מוסכם.
"למחרת נפגשתי עם השייח' המרכזי של הדרוזים בגולן, יחד עם מומחה לדרוזים ממשרד הדתות. דיברנו והגענו להסכמות. השייח' הסכים להצעה שמי שרוצה ייקח תעודת זהות באופן פרטי, ואנשי הדת לא יפריעו לו ולא יפגעו בו. חזרתי לנצרת, למחוז, ונאמר לי שאלוף הפיקוד, אמיר דרורי, צלצל. דרורי ביקש ממני לפגוש אותו מהר. זו כבר הייתה שעת לילה, ונאמר לי שבחמש הצבא ייכנס לכפות על הדרוזים את תעודות הזהות. אמרתי להם: 'אתמול בגין נתן לי שבועיים, מה אתם עושים?'
"השעה הייתה 2 בלילה. התקשרתי לעזריאל נבו, המזכיר הצבאי של בגין. סיפרתי לו מה קורה, ביקשתי שיעשה משהו. אחרי שעה הוא חזר אליי ואמר שאינו יכול לעשות כלום. השאר היסטוריה. מה השגנו? הדרוזים מקבלים מאיתנו את כל השירותים ומפגינים בעד אסד".
האיוולת הזאת גרמה לאינתיפאדה שארכה חודשים ולחרם של אנשי הדת הדרוזים על כל מי שייקח אזרחות, והעיבה על היחסים עם העדה לאורך שנים. מדי שנה שבו הדרוזים והפגינו. הם הזדהו כסורים, תלו את דגלי סוריה והציגו בפני העולם רצון בשלטון הסורי. למרות זאת היחסים בינם ובינינו, תושבי הגולן היהודים, נשארו חמים וטובים. דרוזים רבים עבדו ועובדים אצלנו. בילינו ואנו מבלים במסעדות שלהם.
בתקופת המאבק על הגולן, בשנות התשעים, הדרוזים הצהירו בראיונות לתקשורת על תמיכתם במסירתו. בשיחות פרטיות רבים מהם הביעו תקווה שהגולן יישאר ישראלי. הם נהנים מהדמוקרטיה הישראלית. הם נהנים מפריחה כלכלית. והם רואים את בני משפחותיהם בסוריה נאנקים תחת הרודנות של אסד וחיים בעוני מנוון.
גם לאחר ניצחוננו במאבק, הדרוזים המשיכו לנהוג בחשדנות. היחסים איתנו היו מצוינים, אך הם סירבו לכל קשר פורמלי. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן רציתי לסייע בהקמת מתנ"ס בכפרים הדרוזיים. לא היה עם מי לדבר. ניסיתי להביא למפגשי שיח והיכרות בין יהודים לדרוזים, והם סירבו לכל קשר גלוי. ההצלחה היחידה שלי הייתה בשכנועם להשתתף בליגת הכדורסל האזורית.
ככל שהתרחקנו מהמו"מ על נסיגה, וביתר שאת עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, חלה התקרבות רבה בין הדרוזים ובינינו. היחסים נעשו גלויים ורשמיים. שיתופי פעולה נרקמו בתחום התרבות, כולל הרכב מוסיקלי משותף ("ג'וז & דרוז"); בתחום החינוך, כולל תוכניות חינוכיות משותפות; בענייני רווחה; וגם בנושא איכות הסביבה – כולל הקמת יחידה משותפת לניהול השטחים הפתוחים ומחקר מדעי. המועצה האזורית גולן העבירה ביוזמתה שטחים למג'דל־שמס עקב מצוקת דיור קשה. רק לאחרונה, מכון שמיר למחקר הקים שלוחה בכפרים הדרוזיים.
אני מקווה שהתבונה והאחריות הלאומית יגברו, וראש הממשלה ייכנס לעובי הקורה ויעצור את מיזם הטורבינות, ובתמורה המדינה תפצה את בעלי הקרקעות ואת חברת "אנרג'יקס". האבסורד הוא שהסכסוך הוא בכלל פנים־דרוזי. יוזמי הטורבינות היו דרוזים. עשרות דרוזים השכירו שטחים חקלאיים שלהם לחברת "אנרג'יקס" מטעמים עסקיים. האינטרס העסקי שלהם התחבר לאינטרס הלאומי של עידוד אנרגיה ירוקה. אך ההתנגדות הגורפת של הקהילה הדרוזית בצפון הגולן, והנזק הלאומי הכבד שעלול להיגרם מהמשך המיזם, מחייבים את הפסקתו.
הדבר המדאיג והעצוב ביותר הוא לראות את האלימות הקשה שהתגלתה במאבק הזה. זה מדאיג, כי האלימות עלולה לחזור על עצמה גם בנושאים אחרים. במסגרת הידוק היחסים עם הדרוזים, יש להעלות את סוגיית האלימות על השולחן, וליצור אמנה על אופן הסדרתם של מחלוקות וסכסוכים בעתיד.
אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ אורטל, היסטוריון, מחנך ופעיל ציבור
