כך שרדתי שלושים יום ללא סוכר

בשבוע שעבר סיימתי שלושים יום של אתגר ללא סוכר. שלושים יום של גמילה טוטאלית מסוכר, סוכר מוסף, ממתיקים מלאכותיים ומִטעמים מתוקים בכלל. לא זירו, לא מסטיקים. אפילו הפירות ירדו לאחד ביום וגם הוא תפוח ירוק. אני גאה בעצמי, רק אני מול עצמי. כי לא האמנתי שאחזיק מעמד. אני גאה בעצמי כי יש דברים שהייתי בטוחה שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם. אבל בשביל החדשים שכאן, תקציר הפרקים הקודמים: בואו נחזור לקצת יותר משנה אחורה.

חודש שמיני, כמו בכל היריון, אני מעלה כמעט שלושים קילו. אני יכולה לחרטט אתכם ולהגיד שמדובר בהצטברות של נוזלים. אבל תמונות פייסבוק מתויגות היטב יספרו את האמת שאני אוכלת המון בהריונות. המון אוכל והמון שטויות, האשטאג ביסלי בצל זה החיים. אבל רגע, הבטחתי לעצמי שאני מפסיקה להגיד מילים שליליות על אוכל, גם אם הוא לסירוגין ביס מביסלי בצל, ביס ממגנום ואת הכול מורידים עם פאנטה.

לא מזמן קראתי פוסט שמישהי כתבה על כך שאנחנו משתמשים יותר מדי בקלות במילה "רעל". וגם אני, במיוחד מול הילדים וגם כלפי עצמי, בכל מה שקשור באוכל, בהרגלי אכילה, מוצאת את עצמי משתמשת במילים בוטות וגסות רוח. זה מגעיל, דוחה. אל תאכל ת'זבל הזה. תפסיקו להיות חזירים, לא מספיק תקעתם עד עכשיו. וככה גם אני מדברת אל עצמי. בכל פעם שהייתי אוכלת משהו מתחום המתוקים מדי, מלוחים מדי, משמינים מדי, הייתי ממטירה על עצמי גשמי ברכה של קללות והשפלות: "נפלת", "תקעת", "'סתכלי על עצמך", "איפה כוח הרצון שלך", "פרה", "בהמה". מכל זה בשלב ראשון החלטתי להיפרד.

בגילי החלטתי שאני מפסיקה להעליב את עצמי. אני כבר לא "נופלת", אני בוחרת. ולמרות שהשכל אומר שזה עשוי מהמון חומרים לא טובים ולא בריאים, בלוטות הטעם חייבות להודות שזה פשוט מעדן. אז קודם כול את השיח הפנימי התחלתי לשנות. ולמרות הדרך הארוכה חזרה למשקל של לפני ההיריון, בהיריון הפעם לא כעסתי על עצמי, אלא הכלתי את העייפות והרגשות הסוערים, ואת הגב הכאוב וההרגשה ששוב הכול עליי, ואכלתי יותר. יותר ממה שנצרך לי ויותר ממה שאני מסוגלת.

והנה, אחרי עוד כמה חודשים פלוס תינוקת מהממת, שוב חזרנו לנוהל הדיאטה של אחרי הלידה. הגדולה שלי בת 11 ואני אוהבת להתהדר שאני תמיד "שומרת", חוץ מבהריונות. ושאחרי שאני "אסגור את הבסטה" אני בטוח אשוב לגזרה ואשמור עליה. רק מה, כל המחקרים על דיאטות מראים שרוב האנשים חוזרים תוך שנתיים למשקל של לפני הדיאטה ואפילו יותר. מאוד יכול להיות שזה מה שהיה קורה לי וההיריון הוא רק התירוץ. אז כנראה אני אדע אם זה ככה או לא בעשור הקרוב.

טבלת ייאוש עם נצנצים

נושא המשקל מעסיק אותי מאוד, שנים. עוקביי בפייסבוק יודעים שאני שונאת ביקורת ושאני ממש מעדיפה שיכתבו לי שאני צודקת, שאני חכמה ושרזיתי. לא מעט פעמים קיבלתי הודעות מנשים בגילים שונים שמבקשות ממני להפסיק עם זה. שאני מנציחה את ההתעסקות, שחבל שאני לא פשוט מקבלת את עצמי כמו שאני ומחנכת הלאה. הלוואי, הלוואי שעוד אגיע לשם. אבל כרגע, בנקודת הזמן הזו, ובנקודת הזמן של לפני שנתיים וגם בזו שלפניה ועוד שלפניה, זה תמיד העסיק אותי. מאוד חשוב לי לחזור למשקל ולגזרה. ובואו, לעולם כנראה אני לא אחזור באמת למה שהיה, אבל חשוב לי להרגיש טוב עם עצמי ועם איך שאני נראית. זה חשוב לי בעבודה היומית שלי, זה קריטי לי על הבמה וזה מאוד אכפת לי גם בבית עם האיש ועם החברים הקרובים.

בכל פעם אחרי הלידה, הייתי מתמסרת לדיאטה כזו או אחרת ועקב בצד אגודל, כף קוטג' בצד חזה עוף יבשושי – הייתי חוזרת לאאאאט לאאאאט למשקל. הפעם נמאס לי ממש. חיפשתי שיגיע משהו אחר. שיעיף אותי, ישנה לי את הכול. שמעתי פה ושמעתי שם. אמרתי לעצמי איזה שטויות, כל אחד יודע טוב מאוד שצריך לסתום את הפה ולהתחיל לזוז. אבל כל הזמן חיפשתי משהו אחר. סלחו לי, גם אני מקיאה על עצמי לפני כתיבת השורה הבאה: חיפשתי משהו שהוא לא דיאטה, אלא שינוי באורח חיים.

יש עוד משהו אחד שקרה לפני אתגר הסוכר. מיד אחרי פסח הורדתי את הגלוטן. כל ה"כאבי ראש", "תחושת ריחוף", "חלומות על בצק"? הכול נכון. הייתי אז באמצע דיאטת ה"פשוט לסתום את הפה", מורידה 100־200 גר' בשבוע ועולה את הכול בחג. אבל אז פגשתי מישהו שלא פגשתי איזה חצי שנה ולא זיהיתי אותו בשל רזונו. לשאלתי איך הוא עשה את זה הוא ענה – הורדתי גלוטן. שאלתי אותו אם הוא מוכן להיות הספונסר הטלפוני שלי לתמיכה בתהליך. לא הלכתי לשום קורס ולא קראתי כלום. חתכתי ממה שהוא אמר לי לחתוך ונאחזתי בפרוסת הלחם האחת שהוא הרשה לי להמשיך לאכול.

אתם חייבים להבין וכתבתי על זה בדיוק בטור שעבר. אני בן אדם מאוד של קבוע. מאוד של אוטומט. כל יום בחמש חייב לבוא הצנים עם הריבה ועם הקפה. אני "יודעת", שאני חייבת לאכול כריך גדול שעתיים לפני הופעה כי אחרת אני לא אוכלת עד אמצע הלילה ואני עלולה להתעלף. אבל כל הגוף שלי כבר רצה את השינוי הזה. בהורדת הגלוטן הכי הרגשתי את השינוי. למרות הפרידה הכואבת מאהוב ליבי הלחם וחברו הפחממתי תפוח האדמה (אבל זה ירקקק!!! ברכתו פרי האדמהההה!!!) תוך שבוע הבנתי שהשינוי הזה הוא לטובתי. הוא עשה את הדבר הכי טוב שאני מנסה לעשות לעצמי כל החיים. שם סימן שאלה במקום שכל החיים יש בו נקודה או סימן קריאה. האם אני חייבת צנים עם ריבה? האם אני אתעלף אם לא אוכל לפני הופעה? החיים הראו לי שלא. הייתי צריכה להתארגן על זה. ידעתי שזה מעליב חביתת עין לאכול אותה בלי לחם, אז עברתי לאומלטים מושקעים או לביצים קשות. דאגתי כל הזמן לפירות וירקות טריים בבית. יוגורטים וגבינות. נהניתי. מה שכן הירידה במשקל המשיכה להיות מתונה. ואני אמרתי לעצמי שפשוט ככה אני וזהו.

טִרגוט מדויק של פרסומות פייסבוק לכדו אותי לאתגר. מנטלית הייתי בשלה לזה, הסביבה הקרובה עם מחלות כרוניות. דיבורים על בעיות ב"סוכר" בתוך המשפחה. הייתי מבושלת. אבל מה כבר נשאר לי להוריד? שאלתי את עצמי. הרי את עוגת הפינוק של שבת אני לא אוריד בכל מקרה. ואם אני ממילא בדיאטה, אז איפה הסוכר שאותו כביכול אני אמורה להספיק לצרוך. ובכל זאת לחצתי על הקליק, נפרדתי מכמה מאות שקלים והכנתי לעצמי טבלת ייאוש גדולה ונהדרת עם נצנצים שבה תכננתי כל יום לזכור שזה רק שלושים יום ובואו נראה מה יש להם לחדש.

כשהגוף כועס

התחלתי – שלושה ימים של הכנה, מצד אחד לעשות קניות לדברים שכן אוכלים, מצד שני טבלאות שצריך לשנן מה מותר לאכול, מה מותר לאכול בהגבלה ומה אסור בכלל לאכול. ודבר נוסף, שטיפת מוח משכנעת למדי נגד הסוכר. נתונים מטורפים על כמות הסוכר והסוכר המוסף שאנחנו צורכים. צילומי תוויות על מוצרים שמגלות לנו שכמעט בכל דבר יש סוכר. גם ברסק עגבניות וגם במיונז. בחרדל דיז'ון גרגירים ואפילו (ומזה התרסקתי) באבקת מרק.

בסוף המשוואה היא די פשוטה: אוכלים מתוק, האינסולין בדם מזנק, אנחנו שבעים ומאושרים, אבל האינסולין הזה יורד חזק מאוד למטה ומהר מאוד אנחנו שוב מחפשים אוכל. וזה לא קשור רק למוצרים תעשייתיים, אלא גם לכל מיני סוגים של דברים לכאורה טבעיים לחלוטין. תפוח אדמה לדעת כולם לא מומלץ (גם גלוטן, גם סוכר) ואפילו כוס שייק פירות – תהיה מחוזקת בקייל ונבטוטים ככל שתהיה – מלאה סוכר. החידוש הגדול מבחינתי היה הממתיקים המלאכותיים. אמנם אין פה ערך קלורי, אמנם אין פה סתם סוכר, אבל יש פה סוכר מרוכז פי אלפים והאפקט הוא אותו אפקט. אנחנו מהר מאוד קמים ומחפשים את האוכל הבא. גם אם חשבתי לעצמי מה הבעיה – הנה אני רצה למחלקה הזאת בסופר של ה"ללא סוכר" ומאבזרת את עצמי בשוקולד ללא סוכר ובגרנולה ללא סוכר וכולי  – טעות. אנחנו פה בגמילה. גומלים אשכרה את בלוטות הטעם של הלשון מכל המתוק הזה. כי התחליפים עושים את אותו הדבר בדיוק.

הלכתי על זה. חברי האתגר קיבלו מייל יומי, אני מודה שלא תמיד פתחתי. התברכנו בתפריטים ייעודיים ורעיונות לבישולים טעימים ונהדרים שלא עוברים על החוקים. אבל להם לא נעניתי. רציתי כמה שפחות שינויים מהשגרה שלי ואת השינוי לעשות בתוכה. אז לא היו כאבי ראש (כי זה כבר היה בגלוטן) ולא הייתה תחושה של ריחוף לא ברור (כי זה כבר היה בגלוטן) אבל דבר אחד קרה ובענק. התחלתי לרווח בין הארוחות. כבר לא הייתי "חייבת לאכול משהו". הצלחתי וממש בטוב לצאת בשש להופעה ולחזור בחצות. ואז בנחת להכין לעצמי סלט גדול ומלא דברים טובים וללכת לישון שבעה וטובת לב.

נשמע כיף או קל? לא רק. היו לי רגעי משבר. החטא הכי גדול ועתיק יומין שלי בדיאטות הוא כפי ששר ברי סחרוף "כוס חלב עם משהו מתוק בצד". בקימות של אמצע הלילה כשאני מקללת את השמיעה הסלקטיבית שלו ומתמסכנת. הייתי בחזור מלשים מוצץ – להכין בקבוק, להוציא תולעת, להרגיע מחלום רע – עוצרת במטבח ומתפנקת על חתיכת עוגה וכוס חלב קר. היה לי קשה. היה לי קשה לוותר על זה. היו כמה ימי שישי שלא יכולתי להם. היה יום אחד קשוח במיוחד רגשית, וגם יצא שלא אכלתי שעות ונקרתה בדרכי עוגיית גרנולה שקועה בחתיכות שוקולד. אכלתי את כולה. וסירבתי להרגיש רע בגלל זה. הזכרתי לעצמי ש"בגילי" (חולההה על המילה הזאת) אני לא גונבת מאף אחד כלום. אני יודעת שיש לי מטרה ושאני באתגר, אבל עכשיו אני בוחרת בצד אחר שבי, שרוצה להתפנק ולאכול מתוק. זה קרה – פה ושם. אני מודה. אבל זה לא הרס לי. כי יותר מהמתוק שנשאר איתך, נשארים ייסורי המצפון שבאוזן לוחשים לך: יאללה הלך היום, כבר לא משנה מה תאכלי ומה לא. אבל הפעם לא הלכתי לשם. בחרתי ועכשיו אני בוחרת להמשיך עם התוכנית.

שמחתי כל כך להוריד את הקולה זירו, את הפסטרמה. את סלט החצילים במיונז הקנוי. כל מיני מוצרים שאני אוהבת והייתי אוכלת גם ככה במידה, אבל אחר כך כל הגוף שלי כעס. זה עשה לי לא טוב. האתגר גרם לי יותר להקשיב. הפכתי לזקנות האלו שמגיעות לחתונה ו"אחרי תשע בלילה אני לא מסוגלת לאכול בשר", והייתי אוכלת דג או סלט ולא מתבאסת על הצ'ק שנתתי. מי אתם, שחשוב לכם להצדיק את הצ'ק שנתתם על האוכל המוגש. תגידו, על זה שילמתי כסף? על צרבת אל תוך הלילה? אז אכלתי דברים שעשו לי טוב, והרגשתי שאני לא כל הזמן מחפשת אוכל. וכן, גם ירדתי יותר בחודש הזה במשקל. בהמון? לא. לא היו ניסים. אבל בהחלט יותר. הקשיים לא היו בשגרה, כי המתוקים פשוט לא היו מולי. הקושי היה בשבת כשקפצנו לקידוש אצל חברים. ויש שם אבטיח וכוס צוננת של זירו. שם היה לי יותר פשוט לוותר ולאכול.

ד"ש מדאנקן דונאטס

והקושי הגדול ביותר היה הבית. הייתי צריכה לבחור האם אני עכשיו כופה על הבית שלי את הדרך החדשה או שעסקים ובישולים כרגיל ורק אני מתחילה לבשל לעצמי אוכל בנפרד. כי זה פשוט מכניס לדיכאון, אתה מתחיל לסובב מוצר־מוצר ולגלות שהכול טעים לנו רק כי הוסיפו לזה את הסוכר או תחליפיו. גם דברים שהם בכלל לא מתוקים. פתאום גיליתי (כן, סליחה אם זה ברור) שלאורז של הסושי מוסיפים סוכר, לכמעט כל רוטב ומטבל. לסוגים מסוימים של טחינה גולמית. ואני מודה שגם שטיפת המוח של המחקרים (ויהיו מוטים ככל שיהיו) על כך שילדים בישראל צורכים מעל ארבעים כפיות סוכר ביום (ואף לא אחת מהן פשוט עם השוקו, הכול בתוך האוכל שאנחנו חושבים שבריא להם), הנתונים על אחד מכל ארבעה ילדים שיקבל פה סוכרת – זה עבד עליי. זה הכניס אותי ללחץ.

החלטתי שאני פשוט מתחילה לנסות לעשות שינויים עדינים וכל הזמן לראות ולהקשיב. את העוף ותפוחי אדמה הצלחתי די בקלות להעביר לעוף עם בטטות. ובבולונז בכלל לא הייתה בעיה עם הרוטב, רק לעבור לרסק עגבניות בלי סוכר. אבל אפילו לא העליתי על דעתי לוותר להם על היום של השניצל, או לבדוק את התווית של הרכיבים על שקית הפתיתים או לממש את החלום שלי לעבור מלחם לבן ללחם בריא יותר (אלוהים, אני גיסה של מאפייה, מה הבעיות שלי). שמחתי לראות שהם מצטרפים אליי לתוספת הירקות הקלויים בתנור. בשבת היו לי יותר אתגרים, הרי כל הסוד של הרוטב של החסה הוא ריבת משמשים וכולה כפית אחת. ונו, מה עכשיו. האורחים יפסיקו לבוא אם אני לא אגיש קינוחים. אז בכל רגע אני עושה בחירות. לא צריך לטגן את הג'עלה לפני הסלט, אפשר לקלות אותו בתנור וזה יוצא כמעט אותו הטעם. ואולי הגיע באמת הזמן קצת לגוון את הרטבים של העופות מכל הסויה־שמן־דבש שאני מכורה לו שנים.

אני לא מאמינה שעברתי שלושים יום באתגר הזה. שאני יכולה לספור על יד אחת, טוב נו, שתיים, את הפיתויים שלא עמדתי בפניהם. סליחה, שבחרתי בהם.

מה יהיה ממחר? או מה יהיה כשאגיע למשקל שאליו אני שואפת (חופה + חמישה קילו)? האם אני באמת יכולה לשרוד טיול שטח בלי שוקובו קריר בחנות הנוחות הקרובה לסוף המסלול? האם אי פעם אגיע לניו־יורק ואחיה בלי דאנקן דונאטס? אני אוהבת אוכל. פשוט אוהבת אותו. שום דבר לא יכול לעמוד ביני ובין קראנץ' שוקולד של רולדין.

בסך הכול אלו היו שלושים יום נהדרים, אפילו לא סימנתי בטבלה. לא הייתי צריכה. אני מתפתה לייחס עוד סגולות לתהליך הגמילה הזה. למשל, אני סובלת כרונית מאפטות בפה. שנים אמרו שזה קשור לאופי הלחוץ והביקורתי שלי. רק פעם אחת מישהו רמז שזה קשור לתזונה. לא היו לי אפטות בחודש הזה. קשור? לא קשור?

מאז שהתחלתי עם האתגרים האלו אני שומעת על עוד ועוד אנשים שהפסיקו עם סוכר וגלוטן, ירדו במשקל ונשארו ככה שנים. אני מתארת לעצמי שאחרי הכתבה הזאת אשמע גם על ההפך. לא יודעת מה יהיה מחר, כשזה כבר לא תחום בזמן, אלא באמת החיים. אני אשמח להמשיך לשתות מים במקום "חומרים", להיות מאלו שלא חייבים חרדל־מיונז־קטשופ, אלא לטעום באמת את האוכל ואת הסלט בלי כל המטבלים והרטבים. אני הכי רוצה לא לפתוח מיסיון ולא להתחיל להסתכל על הילדים שלי כעל "כפיות סוכר" מהלכות. הם סובלים ממני מספיק ביקורת גם ככה.

לסיכום, אני מרגישה כזה סיפוק, אתגרתי את עצמי והצלחתי. רק בפעם הבאה שאתם פוגשים אותי באיזו חנות מנטה מחוץ לבניאס קונה שוקובו, תהיו חמודים ואל תזכירו לי את זה.