הודעת השופטים לאנשי הפרקליטות לפיה יתקשו מאוד להוכיח שוחד בתיק 4000 לא הייתה הפתעה עבור מי שישב ממש לפני שנה באולם בית המשפט המחוזי בירושלים בזמן עדותו של שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר.
לב לבה של עדות פילבר היה, כזכור, הסיפור שסיפר לבית המשפט על "פגישת ההנחיה", במהלכה כביכול ביקש ממנו ראש הממשלה לסייע בבקשותיו של שאול אלוביץ'. דא עקא שתוך ימים ספורים, במהלך החקירה הנגדית, התברר בסבירות של למעלה מ-95 אחוזים שפגישת ההנחיה, כפי שתוארה על ידי פילבר, לא הייתה ולא נבראה. לא נחזיר אתכם לפרטים, אתם מוזמנים למצוא אותם בקלות רבה בדיווחים מבית המשפט באותם ימים.
כאן חשוב להדגיש כי למסקנה הזו הצליחה ההגנה להגיע כמעט באופן בלעדי באמצעות חומרי חקירה שאספה המשטרה ונמסרו לסנגורי נתניהו על ידי הפרקליטות. המידע כולו היה בידי התביעה, ולמרות זאת היא בחרה להציג את הסיפור על פגישת ההנחיה. הסיבה לכך פשוטה ככל הנראה: בלעדיה אין אפשרות להרשעה. למה? משום שתיק 4000 בנוי ביסודו על היגיון, אולם במשפט פלילי היגיון לא מספיק, ובכדי להרשיע יש צורך בראיות שיבססו את האישום.
מה היה הסיפור של תיק 4000? המידע הברור (שנותר כזה גם היום) היה כזה: באתר וואלה, שהיה אז בשליטת שאול אלוביץ', ידעו כולם שהדרג הבכיר נותן יחס מיוחד לנתניהו ומשפחתו, כנראה בעקבות הנחיות מלמעלה. היחס המיוחד הזה לא באמת הביא לנתניהו הרבה נחת, כי אנשי השטח, אלו שעושים את האתר במו ידיהם, לא באמת לקחו את העניין ברצינות, אבל הוא היה עובדה. מנגד, כאשר התמנה נתניהו לשר תקשורת נתן המנכ"ל מטעמו, שלמה פילבר, יחס חריג ובלתי סביר לקבוצת בזק בשליטתו של אלוביץ'. תחילה חשדו גורמי החקירה שפילבר קיבל משהו בתמורה. אולם, כאשר התברר שפילבר לא קיבל דבר עלתה התזה הכמעט מתבקשת: שוחד. פילבר סייע לבזק בהנחיית נתניהו, ובתמורה נתן אתר וואלה לנתניהו יחס של היענות חריגה לדרישות סיקור. התזה יפה מאוד, אך יש בה בעיה אחת קטנה: צריך להוכיח שנתניהו היה מודע לכל העניין. ואת זה יכולה הייתה להוכיח רק "פגישת ההנחיה" שככל הנראה פשוט לא הייתה.
חשוב לציין שגם חלקים אחרים של הסיפור לא באמת הוכחו באופן מושלם בבית המשפט. אולם, החור הגדול ביותר הוא סוגיית המודעות של נתניהו לכל האירוע. בבסיסו, תיק 4000 הוא דוגמה מצוינת לפער המובנה בין חשדות להרשעה. לא פעם עולים נגד אדם חשדות שראוי לחקור אותם. אך רק אם בחקירה נאספות ראיות שמוכיחות את החשד – הוא יהפוך בסוף להרשעה.
בפרקליטות, אולי מתוך התאהבות בתזה, אולי מתוך יהירות, ואולי כתוצאה מרשלנות, פשוט לא הבינו שהסיפור אולי מצוין, אבל אין להם ביד מספיק ראיות כדי להוכיח אותו. ולא, לא היה צורך להגיע לבית המשפט כדי להבין את זה. כבר בזמן אמת, בזמן הדיונים אצל היועמ"ש, ד"ר אביחי מנדלבליט, התריע המשנה ליועמ"ש דאז רז נזרי על חולשת הראיות בתיק 4000. נזרי השתמש אז במשל ציורי, וטען שמאחר שהאישום בתיק 4000 תקדימי (שוחד שניתן בצורת סיקור תקשורתי) הדבר משול לחרישה בקרקע בתולה, כזו שלא נחרשה מעולם. בקרקע כזו, טען בדיונים נזרי, חובה לחרוש במחרשה עם להבים מברזל, ואילו הראיות בתיק 4000 אינן "עשויות מברזל". בדיעבד, יתכן שנזרי נטה אפילו חסד למצב הראיות, שבפועל היה אפילו גרוע יותר מששיער, אך עצם האזהרה הייתה באוויר. למרות זאת, בפרקליטות לא רצו לשמוע את אזהרותיו וביטלו אותן, וגם היועמ"ש מנדלבליט השתכנע בסופו של דבר דווקא מאנשי הפרקליטות. במקום לשעות לדבריו העדיפו בפרקליטות דווקא לתדרך נגד נזרי, ולשלוח אנשי תקשורת לתקוף אותו בארסיות.
את המחיר של השגיאה הקשה הזו משלמת מדינת ישראל בשלל אופנים כבר כמה שנים. היא משלמת את המחיר בערעור המצב הפוליטי, היא משלמת את המחיר בירידה חדה באמון הציבור במערכות אכיפת החוק ובמערכת המשפט, והיא משלמת אותו בהעמקת הקיטוב החברתי בישראל. לכן, גם אם מדובר בשגיאה ולא בזדון, לא יתכן להתייחס לאירוע כזה כאל טעות בשיקול הדעת גרידא. על טעויות כאלו חייבים לשלם.
