"תיק שוחד חמור מאין כמוהו, נעול ונצור". כך סיכם איש תקשורת ידוע בציוץ בטוויטר את דעתו על תיק 4000 לפני כארבע שנים. הוא לא היה היחיד. רבים מחבריו סברו בדיוק אותו דבר וניסו לגרום לנו לחשוב כך.
השמועות על עוד אבן שנופלת מחומת תיק 4000 ומתרסקת אל קרקע המציאות עוררה לא מעט הדים ברחבי הרשת, ולא בכדי. דומה שמעט אירועים היסטוריים בחיי מדינתנו הקטנה עוררו כל כך הרבה אמוציות, דיונים ומריבות, והיוו חומר רקע לאינסוף כתבות בנושא. בכל זאת, לא בכל יום מעמידים לדין ראש ממשלה מכהן, בטח לא באישומים אותם קורא האדם הסביר ומתחלחל:
שוחד?!
זה אחרי זה צעדו בסך עוד ועוד עדי תביעה. בזה אחר זה עלו לדוכן, וגרמו לפרקליטות ולמשטרה להיראות אפילו רע יותר משגרמו להם להיראות שלל שיטות החקירה הבזויות בהן נקטו לאורך תקופת בניית התיק והזלזול הבוטה שהפגינו ראשי המערכת אל מול כל חוק, תקנה ואמת מידה מוסרית שנועדו לשמור על הליך תקין. רבים מהעוקבים אחרי ההתרחשויות לא יכלו שלא לתהות כיצד הולך ומתרקם ביזיון כזה אל מול עיני מדינה שלמה? כלום אין בקרב המעורבים כולם מי שזעק שנעשה כאן עוול לדמוקרטיה ולשלטון החוק? למרבה החלחלה, כנראה שלא.
לפני כשנתיים ראיינו אראל סגל ורועי עידן ב- FM103 אישה צעירה בשם שקמה ברסלר, ממנהיגי "הדגלים השחורים" דאז ודמות מרכזית במחאה דהיום.
"את מתעניינת במשפט נתניהו?" שאלו סגל ועידן את ברסלר.
-"לא".
-"למה את לא מתעניינת במשפט?"
-"כי אני סומכת על מערכת המשפט, בין אם היא תשפוט אותו לזכאות ובין אם תשפוט אותו לכף חובה… אני בן אדם עובד".
-"יצאת להפגין כי טענת שראש הממשלה מנסה לבטל את משפטו… המשפט מתקיים ולמדים ממנו דברים איומים על מערכת החוק שאת מצדיעה לה…".
-"אני גם חשבתי שנכון שלא יאפשרו לנאשם בפלילים להקים ממשלה, ברגע שמערכת המשפט החליטה אחרת כיבדתי את זה".
אי אפשר להתעלם כמובן מחוסר הרצון של ברסלר לקבל איזושהי פיסת מידע בנוגע למה שמתחולל בין כתלי בית המשפט, אולם ברסלר לא לבד: היא דוגמה מייצגת של הלך הרוח שתפס אחיזה בקרב ציבור מסוים שירה את החץ ורק אז ניגש לסמן מטרה. הם לא באמת מוכנים לשמוע את הדברים, כיוון שהם החליטו שנתניהו אשם ויהי מה. כל עוול, כל חרפה מוסרית וכל עינוי דין יפריעו להם בדרך אל ההישג הנכסף והוא הזזת נתניהו מהשלטון לצמיתות. אלה אותם אנשים שמצד אחד "סומכים על המערכת שתשפוט לזכות או לחובה" כאשר מהצד השני הם לא מוכנים לקבל נאשם כראש ממשלה למרות שככל נאשם אחר עומדת לו חזקת החפות.
ככל שהמשפט התקדם הבינו העוקבים האדוקים שיש כאן בעיה. בתחילה עוד היה קל לפטור אותם כ"ביבסטים", "מעריצים" או "עדר עיוור", אבל הן המשטרה והן הפרקליטות – כולל מוסד היועמ"ש – עשו כל טעות אפשרית בדרכם לעסקת הטיעון אליה כנראה שאפו, עד שעם הזמן הצטברה מסה קריטית של בושה שיש לתת עליה את הדין. כל יום שעבר וכל עד שעלה לדוכן (נזכיר – עדי תביעה!) חשף עוד טפח ועוד טפחיים מהדורסנות חסרת המעצורים של מערכת שכוחה כמעט בלתי מוגבל, שהבלמים עליה נשחקו מזמן ושדומה שנכנסה לסחרור מסוכן של היבריס ותאוות כוח.
יש אפשרות יותר מסבירה שאיש מהם לא פילל שיגיע היום בו ייאלצו להגן בבית המשפט על התיק העשוי ברישול שבנו לעצמם. הרי לא מדובר בעוד אדם מן היישוב, למרות שגם אז היה הדבר חמור באותה המידה: מדובר בראש ממשלת ישראל. סיטואציה שבה אסור בכלל לדמיין מצב בו מישהו מגיע לא מוכן, עם ראיות לא מספקות, מגובה בעדים שאינם מצליחים לספק את הסחורה במלואה ובעיקר אפוף תקלות מביכות על סף כאלו הדורשות בירור ברמה המשפטית. מתיק שחובה הייתה עליהם לנהל בדחילו -ורחימו הפך הדבר לתיק שנדמה כאילו נתפר על ידי עובדי קרקס משועממים בין קטעי מופע.
חשוב שנזכור: לא רק משפט נתניהו עמד בלב הסאגה המשפטית הזו, אלא אמון הציבור כולו במערכת המשפט, ביושרתה ובמקצועיותה ולא רק בה אלא גם באחותה הקטנה – התקשורת.
מתחילת משפט נתניהו, כלב השמירה של הדמוקרטיה הפך לחתול מורעב מאחורי בריח שלא אכפת לו לנגוס במשהו, כל דבר – כדי להשביע את רעבונו. יהיה זה מאכל טרי או יהיה זה פרי ביאושים של התנהלות קלוקלת, לחתול לא אכפת. המטרה שלו היא להיפטר מתחושת הרעב המציקה, ואם זה יעלה לו בסתימת אף ולעיסה של משהו שבימים כתיקונם היה סולד ממנו – יהי כן. המטרה, כנראה, מקדשת את האמצעים.
חוששתני שמדובר רק בתחילת הדרך ואמון הציבור במערכות עליהן היה אמור לסמוך יותר מכל רק ילך ויתדרדר לפני שיצליח לפלס מעט את דרכו כלפי מעלה בשנית. על מנת שזה יקרה דרושים צעדים ברורים, נחושים, לא מתפשרים. עם ישראל כבר לא מאמין בכלבי שמירה.
