גדלתי על סיפורי המדרשיה. עבור אבא שלי הזהות כ"מדרשיסט" הייתה דבר מאוד משמעותי בחיים שלו גם כאדם בוגר. אני ממש זוכר סיפורים, לא כולם חינוכיים, על החוויות שלו מהשנים ההן. אבל הקשר עם המדרשיה לא היה עבור אבא סתם נוסטלגיה אלא הרבה יותר. כ
ילד ונער, בין הגילאים 10-16 בערך, הגעתי עם אבא לרב יגל הביתה לפחות חמש פעמים שאני זוכר. לשמחת בית השואבה בסוכה שלו כמה וכמה פעמים, להזמין אותו באופו אישי לבר המצווה (הוא כבר היה מבוגר ולא בא, אבל קיבלתי ברכה חמה ממש), ובעוד הזדמנויות. זה לא היה מאוד קשה כי היו לנו סבא וסבתא בכפר הרא"ה, כך שאפשר היה לנצל ביקורים בכפר הרא"ה כדי 'לקפוץ' לפרדס חנה, ועדיין. רוב בוגרי הישיבות התיכוניות לא נשארים בקשר כזה עם ראש הישיבה שלהם. אבא כן.
לכן, היה לי מוזר שכאשר הייתי בכתה ח' אבא אפילו לא חשב על האפשרות שאלך למדרשיה. בדיעבד אני מבין שדווקא הקשר הקרוב (בתוספת העובדה שאחד הדודים שלי היה באותן שנים ר"מ במדרשיה) הביא לזה שהוא ידע בדיוק מה קורה שם, ולא היה מעניין שאני אהיה חלק מכל מה שראינו בסרט 'המדרשיה' ששודר אמש בכאן 11, ואחרי הצפייה גם לא קשה להבין למה. אני זוכר שהוא התחמק מלהגיד לי את הדברים בזמן אמת בצורה מפורשת, אבל שנים ספורות אחר כך, כשכבר פגשתי חברים משם ושמעתי מה קורה, הוא אישר שזו הייתה הסיבה לרתיעה שלו.
באופן אבסורדי, הישיבה שאליה כן הלכתי, סבלה מרבות מה"מחלות" (אולי גם בלי מרכאות) של המדרשיה. חופש מוגזם לתלמידים, ראש ישיבה מיתולוגי שהפלירטוט של התלמידים שלו עם הגבול בין המותר לאסור מסב לו קורת רוח, תרבות חזקה מאוד של עצמאות לתלמידים וגאוות יחידה חסרת כל קשר למציאות, היו גם בישיבה שבה אני למדתי (או על כל פנים שהיתי). מה שהיה הרבה פחות מאשר במדרשיה זו אלימות, ומה שלא היה כמעט בכלל הוא ונדליזם מתוכנן (להבדיל מהשחתה שלא לשם השחתה, אלא אגב פעולות אחרות). למה? אין לי באמת הסבר. אבל זה לגמרי לא היה בשפה שלנו, לעומת דברים אחרים כמו נסיעות בטרמפים בלילה ליטבתה או לגולן שבהחלט היו. מי שלא היה תלמיד בישיבה תיכונית עם פנימיה בשנות התשעים לא יוכל להבין את עצמת ההפקרות שהייתה נהוגה אז. רק היום אני מבין עד כמה בין מה שהיה אצלנו ובין תמונות ותיאורים כמו בסרט 'המדרשיה' מפריד קו דק בלבד.
הקשר של אבא שלי למדרשיה לא נגמר ברב יגל שאבא היה ממש מבני טיפוחיו (כמו רבים). במקביל אבא היה גם בקשר עם המנכ"ל המיתולוגי ישראל סדן. כאשר סדן ביקש מאבא להצטרף לעמותה של המדרשיה ולהנהלת העמותה, אבא הוחמא מאוד ונענה מיד. זאת למרות שהוא כבר ידע היטב שהמצב של המדרשיה רחוק מלהיות טוב. שנתיים-שלוש אחרי ההצטרפות שאלתי אותו יום אחד מה עם זה, והוא סיפר לי שאמנם פורמלית הוא עדיין חבר עמותה, אבל את ההנהלה הוא עזב. כששאלתי למה, הוא הסביר לי שההנהלה לא באמת מתפקדת, ולהיות קישוט אין לו עניין.
במובן מסוים קרה למדרשיה מה שקרה לעוד מוסדות רבים. מי שייסדו אותה ראו בדרג שאותו הם מינוי למוסדות העמותות סוג של ועדת קישוט. אנשים שתפקידם להיות חותמת גומי ובעיקר לא להפריע. ואז, כאשר הגיע הרגע שבו המוסדות האלו היו צריכים לקחת את המושכות ולהוביל תהליכים מורכבים וקשים של העברת הנהגה בין דורות הם פשוט לא היו מסוגלים לזה. התוצאה הייתה שהתהליכים התנהלו בצורה עקומה, וסופם שכשלו והמוסדות התרסקו.
כאמור, לא למדתי במדרשיה ולא הייתי חלק מההווי בה. התמונות והתיאורים בסרט שונים מהותית מאלו ששמעתי מאבא שלי על המדרשיה בתקופתו, ולא דומים גם לחווית הישיבה התיכונית שאני חוויתי. ועדיין, בחלקים מסוימים של הסרט הרגשתי ממש כמו בהסתכלות במראה. אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר שהיה מוכר לי היטב, מקרוב, הוא היומרנות הבלתי נתפסת. הציונות הדתית התנהלה תמיד במתח שבין רגשי נחיתות ושגעון גדלות, והדברים עולים בצורה מאוד יפה ולא קריקטורית בסרט. המתח הזה מוביל לפסגות, אבל גם לתהומות. בלעדיו הציונות הדתית כמגזר לא הייתה מגיעה לשום מקום, ומצד שני הקיום שלו מביא אותה למקומות גרוטסקיים לפעמים, ולמחוזות האבסורד. האם אפשר היה אחרת?
ועוד הרהור אחד קטן לסיום, מחשבה שהתעוררה אצלי אחרי שיחה עם אדם קרוב מאוד שלמד בת"ת מורשה סביב התחקיר החשוב והקשה של יפעת ארליך על הת"ת שהתפרסם בסוף השבוע בישראל היום. "שמת לב מה לא היה בכתבה בכלל?", הוא שאל אותי, ולאחר שתמהתי השיב: "מורות. לא הייתה שם אף מורה. לא רק בתחקיר. במורשה לא היו מורות בכלל, רק מורים. אני לא יודע אם זה אומר משהו, אבל פתאום זה היה לי מאוד בולט". אני מתעב את הביטוי "גבריות רעילה" שהפך להיות דיבור חזק במקומותינו, אבל מתקשה מצד שני לא לראות פה גם את החוט המקשר. את המחיר שגובים מאתנו המרחבים המאוד גבריים, שנעדרים מהם האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב שאיננו חד מגדרי. מה עושים עם זה? אין לי תשובה לשלוף מהשרוול, אבל אני לא יכול להימלט מהמחשבה.
