הנה זה קורה, אחרי חמש שנים של אמונה ותקווה, שלוש שנים של ניסיונות לגייס כסף, שנה של צילומים, חצי שנה של עריכות, וחודשיים מרגשים ואינטנסיביים של הקרנות ברחבי הארץ – הסרט החדש שלנו, "המדרשיה", ישודר במוצאי השבת בכאן 11. אייי אייי אייי, אין דבר מלחיץ יותר לבמאי מהשבוע שבו הוא ממתין שהסרט יצא לעולם, אין דבר נורא יותר ונפלא יותר. וכל הלחץ והמתח והחרדה והשמחה וההתרגשות והמועקה והפחד שזורמים לי בדם בשבוע האחרון, גורמים לי להיות בן אדם קצת עצבני וקצת לא נעים, ככה זה כשסרט חדש יוצא לעולם. זה מלחיץ. זה מלחיץ בכל המובנים.
את הסרט המדרשיה ביימתי ביחד עם טל בכר שהוא חבר טוב ואהוב שלי, פעם הוא היה המפקד שלי בצבא, והיום יש לנו חברת הפקות קטנה. כבר שבע שנים שהוא חופר לי שהוא חייב, פשוט חייב! לעשות סרט על בית הספר שלו. בהתחלה אמרתי לו שזה לא מעניין, למי אכפת מבית ספר דתי בפרדס חנה! אבל לאט לאט נחשפתי לסיפור המדהים של המדרשיה – ונדבקתי באנרגיה החזקה של המוסד המפואר והעוצמתי הזה, שאת סיפורו זכינו לספר.
יש סרטים שהולכים בקלות. יש סרטים שקל לצלם, יחסית, וקל לערוך, וקל לפצח. אבל בסרט הזה, שום דבר לא הלך בקלות. כל שלב בתהליך היצירה היה כרוך ביזע ובתהליכים נפשיים מורכבים, בעיקר של בכר. הפרדוקס האינסופי שלנו היה בפער הטרגי שבין האהבה הגדולה של בכרקה ושלי למוסד החינוכי הזה, אהבה אמיתית שהלכה והתגברה מריאיון לריאיון, לבין הסיפורים המורכבים והקשים שהתרחשו שם. ואת הפער הזה, ניסינו להציף בסרט. ניסינו לספר סיפור מורכב. סיפור בלי פאנץ'. סיפור מורכב שכל כולו מיקס של טוב ורע, של חסד ושל אלימות, של כאב ושל אהבה.
אבל במציאות שבה אנחנו חיים, קשה מאוד לספר סיפור מורכב. שתי הביקורות הראשונות שהתפרסמו על הסרט מוכיחות את זה היטב. בביקורת שהתפרסמה ב"הארץ" התאכזבה המבקרת שהסרט "לא הולך עד הסוף", כלומר, לא תוקף את המדרשיה באופן נחרץ, ולא מלביש עליה את כל תחלואות הציבור הדתי לאומי בישראל. איך ייתכן שאפשר לעשות סרט על מוסד חינוכי דתי לאומי, בלי לתקוף את כל החברה הדתית לאומית! בושה וחרפה! גם הביקורת שהתפרסמה באתר "סרוגים" תקפה את הסרט, מהצד השני. המבקר התאכזב שהסרט "לא מאוזן", ולא מדגיש כראוי את צדדיה היפים של המדרשיה. יוצרי הסרט, לטענתו, עיוותו את המציאות! כדי להכפיש את שמו הטוב של המוסד. בושה וחרפה!
לפני שבועיים בערך, הגענו לסינמטק חיפה, להקרנה של הסרט. הקהל החיפאי היה בחלקו חילוני מאוד, ובחלקו דתי מאוד, וכשהסרט נגמר, בכרקה ואני עלינו לבמה, כדי לדבר על הסרט, ולענות לשאלות, אבל הקהל לא נתן לנו להשחיל מילה. אנשים ממש צעקו עלינו! איזו גברת שישבה בשורה האחרונה צעקה שהסרט הזה הוא בושה וחרפה! זה מה שנהיה מהציונות הדתית! ואתם ככה מקבלים את זה! ואיזה בחור נחמד שישב באמצע האולם, צעק עלינו בחזרה, אתם רואים! זה מה שעשיתם בסרט שלכם! זה מה שהם חושבים עלינו בגללכם! ואני שאלתי אותו, מי זה הם, בכלל לא הבנתי מה קורה, ובינתיים עוד ועוד אנשים התחילו לצעוק עלינו, הדתיים טענו שלכלכנו על המדרשיה יותר מדי, החילונים טענו שלא לכלכנו מספיק, ואני ובכר גמגמנו שבאנו רק לספר סיפור, ושבכלל לא רצינו ללכלך.
אני מרגיש שאנחנו נמצאים בתקופה של פוזיציות. כל אירוע שמתרחש, הופך מיד להזדמנות נפלאה עבור כל מחנה להוכיח שהוא צודק. שיקלי מסמן למפגינים לחייך, ומיד השמאלנים מסיקים שהוא מניף אצבע משולשת. רוטמן מתנפל על מפגינה וחוטף לה את המגפון, ומיד הימנים מסיקים שהוא הותקף באכזריות. אנחנו בתקופה מחנאית ונחרצת. כבר אין אמת. כל מה שקורה הוא הזדמנות מצוינת להתנגח. כל אייטם, אירוע או יצירת אמנות, הופכים למסקנה נוקבת. ועכשיו כל אחד צריך לבחור, דחוף! אם הוא בעד או נגד. אם הוא בימין או בשמאל.
בחודשיים האחרונים אני מרגיש את התקופה הזו על בשרי ממש. עבדנו כל כך קשה בחדר העריכה כדי להצליח לספר סיפור עמוק ומורכב, והמורכבות הזו הותירה הרבה צופים מתוסכלים. אנחנו בתקופה של פוזיציות נוקבות, אז הרבה אנשים ציפו לסרט הרבה יותר ביקורתי ותוקפני, והרבה אנשים ציפו לסרט הרבה יותר מלטף ומתגונן. תחליטו כבר, הם צועקים עלינו, אם אתם בעד או נגד! ואנחנו עונים להם, שהחלטנו, ושאנחנו גם וגם.
בקיצור, חברים, רציתי שתדעו שאני גאה בסרט הזה, ושאני עוד יותר גאה בכל מה שקורה איתו עכשיו. העובדה שתוקפים אותנו משני הקצוות, ב"הארץ" וב"סרוגים", מוכיחה שהניסיון שלנו – שעליו עבדנו חודשים ארוכים – לספר סיפור מורכב, נוקב אבל חומל, קשה אבל אוהב – הניסיון הזה הצליח. אם תוקפים אותנו מימין ומשמאל סימן שאנחנו איפשהו באמצע. והאמצע הזה הוא בדיוק המקום שבו אנחנו רוצים להיות. בעולם קוטבי, דווקאי ומוקצן, זכינו ברוך השם לספר סיפור מורכב. כמו כן, מי שלא צופה בסרט במוצ"ש שלא ידבר איתי יותר בחיים. שכוייח.
