בין 13 השירים באלבום, בן־זקן משתפת פעולה עם כמה מהיוצרים החזקים בתעשייה, שבהחלט הרימו לשירים וכיוונו את הצלילים. בהפקה, במילים ובלחנים נתנו יד מתן דרור, סתיו ברגר, אושר כהן, תמר יהלומי, גיל ווין ועוד שורה של יוצרים. ומלבדם נכנסו גם אמנים מקדמת הבמה: העומק המיוסר של נתן גושן השאיר סימנים יפים בשיר "כבד עליי", בן־זקן לשה את התמהיל שנוצר במפגש ביניהם ומגישה עד הלב את הכאב, שמלווה כנראה כל יוצר עם קהל עצום, שמבקש לפעמים רגע של שקט. הפופ הנונסנסי של נונו בשיר "ראשון בבוקר" עם אנה זק מחמיא מאוד לבן זקן ולחפלה הבלתי נגמרת שהיא מביאה. אבי אוחיון ודקלה כתבו לה את השיר "דמעות" שצולל למעמקי הזמר המזרחי. עם רמי קלינשטיין היא הוציאה את "מילה טובה" האופטימי וטעון רגשות פטריוטיים תמימים, ששוחרר כבר ביום העצמאות ה־75 של המדינה וכנראה תוכלו לראות ילדים רוקדים לצליליו במסיבת סוף השנה הקרבה לביתכם.
היכולות הווקאליות והביצועיות של בן־זקן הן כמו פלסטלינה, וכל אחד משיתופי הפעולה האלה מתלבש עליה כמו כפפה ליד. ובכל זאת אפשר להרגיש שבשירים שהיא נשארת בהם באזורים היותר מזרחיים יש משהו יותר בטוח, למשל "מה לא התגעגעת אליי" שכתבה והלחינה עם משה בן־אברהם כבר נכנס לסרטוני המוזיקה החמים של יוטיוב.
חוץ מהמכנה המשותף הבסיסי של שירים מבית היוצר של בן־זקן, לא נמצא איזה קו עלילה אחיד באלבום החדש. בעצם מדובר באוסף שירים שמצאו את עצמם באופן מאוד אקראי יחד, פשוט כי כולם בושלו סביב השעה להוציא את 7. לכאורה זו אמירה לגנותה של בן־זקן, עדות על מחסור באיזו אמירה עמוקה, אבל האלבום מוגש קצת כמו החיים – יש בו כל מיני דברים, לאו דווקא בסדר הגיוני או ברור, בקשה לאהבה, כאב על פרידה, רצון לחיבור קהילתי, שנאה לצד געגוע, תמיכה חברית בשעה קשה ומיד אחריה חגיגה של השמחות ועוד פרטים שונים ולא מאורגנים.
כמו החלטות נוספות בחייה של בן־זקן, גם כאן אפשר להעריך שמה שהנחה אותה הוא פשוט המסורת. "הקהל שלי רגיל לאלבומים", הסבירה כשנשאלה מדוע זה הפורמט שבחרה להוציא בו את השירים. זו סיבה מספיק טובה מבחינתה, היא יודעת שהיא לא שרה לעצמה במקלחת וגם לא באיזה חלל אפלולי שמהותו לפרוק את רחשי ליבה האמנותיים. יש לה קהל והיא שרה בשבילו, כמו זמרים של פעם, כמו זמרים מסורתיים.
זהו תו התקן של בן־זקן. לעומת רבים אחרים שהתמסרו לדפוסים יותר תל־אביביים, גם אחרי ההצלחה הגדולה בעשור האחרון, היא עדיין הילדה הישראלית מהפריפריה, זו שמסובבת ראשים בשכונה ונהנית מתשומת הלב שניתנת לה מכל פינה ברחוב, אבל בונה בשתי ידיה בית ומשפחה. ואולי לא סתם אחד השירים החזקים באלבום הוא "עמנואלה" שאומנם לא נכתב ישירות על בתה הקטנה או על הקשר ביניהן, אבל קשה להתעלם מזה ששמה עמנואל. בבחירה בין קריירה לאמהות בן־זקן לא מוותרת על אף צד, בראיונות היא אומרת שוב ושוב שגאוותה על המשפחה והילדים שווה לזו שקשורה בהצלחה המוזיקלית וגם השאיפות לשנים הבאות כוללות לא רק במות אלא הרחבה של הקן. ממש מתחילת הדרך, מהמשפט הראשון, זה סוד הקסם של הנערה מקריית־שמונה. היא בקלות יכולה הייתה להיות כל אחת שנפגוש בתור בקופת חולים, זו גם תדמית מסחרית שנשמרת בקפידה אבל גם נטייה אישית שמלווה את ההחלטות הכי פרטיות שלה.
