ביקורו של ראש הרשות הפלסטינית בבייג'ינג בשבוע שעבר לא סוקר כמעט בתקשורת הישראלית, ונבלע בין הדיונים הבלתי נגמרים ברפורמה ובין הבחירות ללשכת עורכי הדין. הביקור הזה חשוב הן במובן הטקטי והן במובן האסטרטגי, אבל כרגיל נוח יותר לעסוק בטרדות היומיום.
בסקר שפורסם באתר Arab News נאמר אומנם שרוב הפלסטינים לא רואים בסין מתווכת הוגנת, אבל כ־80 אחוזים מהם רוצים שהיא תתווך. זוהי התפתחות שלילית ומדאיגה. היה ראוי שאם סין מזמינה לביקור את ראש ממשלת ישראל או את ראש הרשות הפלסטינית, היא תזמין גם את מקבילו כדי להיחשב הוגנת. אך גם המסכה הזו נקרעה, וסין כבר לא מנסה להיראות ניטרלית.
הביקור של אבו־מאזן בסין המחיש לאילו מרחקים הוא מוכן ללכת כדי להתחבב על המעצמה, שהיא חברה קבועה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות. בהצהרה שפרסם במהלך הביקור אמר אבו־מאזן שני דברים מעניינים. האחד, שהוא תומך בזכותה של סין ״לאחד״ את טאיוואן ולספח אותה אליה; והאחר, שמדיניות הדיכוי כלפי המוסלמים במחוז שינג׳יאנג במערב סין היא עניין פנים־סיני של לוחמה בטרור ואינו קשור בזכויות אדם.
האם ייתכן שנשיא הרשות באמת מאמין שלסין יש זכות לספח אליה שטח שתושביו אינם רואים עצמם חלק ממנה? יתרה מכך, האם הוא טוען שאסור למדינות אחרות להתערב בהחלטותיה של סין בנושא? נדמה שהתשובה לשתי השאלות היא כן, מה שמטיל בספק את התנגדותו של עבאס לסיפוח יו״ש ואת הפצרותיו במדינות העולם לדחוק בישראל שתעצור את הבנייה בחבלי התנ״ך ואת השאיפה לסיפוחם.
חמור מכך, כדי להתחבב על שי ג׳ינפינג מוכן עבאס להתעלם מסבלם של מליוני מוסלמים אויגורים החיים בחבל שינג׳יאנג, שעוברים מחיקה זהותית ומסע הפחדה מתמשך, חלקם במחנות ״חינוך מחדש״. הדבר מעיד יותר מכול על ה"שותף" לשלום: זכויות אדם לא מעניינות אותו כהוא זה – לא של האויגורים, לא של עמים אחרים ובטח לא של יהודים, שאנשיו רוצחים כדי לקבל ממנו תשלום נאה.
יש לנו נטייה להתעלם מההצהרות וההתנהגות של ההנהגה הפלסטינית, ולשקר לעצמנו שהם מעוניינים בחופש ובשלום. הביקור של אבו־מאזן בסין מוכיח את ההפך הגמור. בניגוד לנטייה להקטין אירועים כאלה, עלינו להבין שההתקרבות הסינית־פלסטינית היא לא עניין של מה בכך.
סין צוברת עוד ועוד כוח, כלכלי ופוליטי. היא החלה לבנות את כוחה באפריקה, לאחר מכן בדרום אמריקה וכעת גם בחצר האחורית שלנו, במזרח התיכון. היא נושאת ונותנת, בונה ומרשתת. היום היא אחראית לחלק נכבד מהסחר של מדינת ישראל, ומקימה כאן מיזמי ענק שמעניקים לה נקודת לחץ ניכרת עלינו. בבוא היום היא עלולה לנצל זאת כדי לכפות עלינו פתרונות גרועים ובעייתיים.
המסקנה המתבקשת היא שבמקביל לחיזוק הקשר עם בת בריתנו הגדולה ארה״ב, עלינו לשמור על ערוצי תקשורת ישירים ופתוחים עם הממשל הסיני, כדי לוודא שלא נתעורר יום אחד למעצמה "מתווכת" בלתי אוהדת על סף דלתנו.
