את משחק התפקידים הזה כולנו מכירים מהזירה המדינית. מהעבר האחד ניצב הצד החזק, שמוצג ככובש אלים ואכזר, ומולו הצד החלש והמסכן לכאורה. באמצעות שימוש בפלגים אלימים ולחצים בינלאומיים מוביל הצד החלש לכך שהחזק יציע לנהל משא ומתן. אותו מו"מ מתקיים בחסות מתווך שנחשב אובייקטיבי, והוא מפעיל לחצים בעיקר על הצד החזק. במקביל לכניעת החזק ללחצים, דווקא החלש הולך ומתבצר בעמדתו, ומייצר לעצמו הישגים בלי לתת תמורה. כל זה כאשר לשני הצדדים ברור שהמרב שהאחד יכול לתת לא פוגש את המעט שהאחר מוכן לקבל.
בשבועות האחרונים פגשנו את המשחק הזה בזירה הפוליטית. הקואליציה האכזרית של נתניהו הדיקטטור, לוין האלים ורוטמן הכוחני כבשה את מדינת ישראל, ששייכת כידוע לגנץ החלש ולפיד המסכן. פעולות גבורה ברחובות מצד גדודי הפנסיות התקציביות ולחץ בינלאומי הכניעו את הממשלה, שאימצה את הצעת הרצוג לקיים שיחות תיווך בבית הנשיא תמורת הקפאת הרפורמה המשפטית. האופוזיציה, שכבר הייתה יכולה לסמן לעצמה הישג ראשון, הסכימה בטובה להצטרף לשיחות, תוך השמעת קולות של חוסר חשק מובהק.
גנץ ולפיד שלחו נציגים, אבל גם ידעו שמעבר לכמה פשרות פיקטיביות הם לא יוכלו לסגת מהקו הקיצוני שהציגו מובילי המחאה. כל ויתור מצידם, ולו הקטן ביותר, היה מעורר זעקות שבר מאזורי שקמה ברסלר ופרופ' יניב רוזנאי, שהיו זוכים לתהודה והגברה בערוצי השמאל. גנץ יודע שרבים ממצביעיו מעדיפים את הפשרה, אבל ברור לו גם שמי שרוצה להנהיג את השמאל לא יכול ללכת נגד הקו שמוכתב בכלי התקשורת של המחנה.
הרצוג נכנס באופן מושלם לתפקיד המתווך הלא אובייקטיבי. מתווה הפשרה שהציג התיישר לשמאל באופן מלא. סעיף אחר סעיף הציע הנשיא לקבע את כל העקרונות הבעייתיים בשיטה הנוכחית, שמעניקה עליונות למערכת המשפט, ובחלק מהנושאים אף להפוך את המצב לגרוע עוד יותר.
כשזו הייתה נקודת המוצא, כל מי שעיניו בראשו היה יכול להבין לאן הולכים הדברים, או ליתר דיוק כיצד הם יעמדו במקום. השיחות הפכו למשא ומתן לשם משא ומתן, שבהיעדר סיכוי לפשרה כל הישגו בעצם קיומו. כל אירוע קטנטן הוליד איומים מצד האופוזיציה על נטישת השיחות. השיא הגיע בהצבעה לנציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים. זה התחיל מאיום בפיצוץ אם ייבחרו שני נציגים מהקואליציה, המשיך לאיום בנטישה אפילו אם הבחירות יידחו, והסתיים בהקפאת השיחות למרות ניצחון האופוזיציה בבחירת נציגה מטעמה, רק כי לא מונה נציג לקואליציה.
כך, בשיטת הסלאמי, צברה האופוזיציה עוד ועוד הישגים, כשכל בדל חוק או החלטה מעורר איום בפרישה ובהבערת המדינה, וכל איום מוביל לעוד הקפאה. את הפשרה היחידה שעשתה האופוזיציה הגדיר יפה ח"כ אלון שוסטר ממפלגתו של גנץ, בריאיון לנועם פתחי וליותם זמרי: הוויתור על "הדרישה שקיימת בציבור רחב, שאומרת 'מה אתם בכלל מדברים עם התליין של הדמוקרטיה'". מרשים.
מבחינה טקטית אין ספק שהכניסה לשיחות בחסות הנשיא הייתה טעות שמוטב היה להימנע ממנה. אבל גם אילו היה זה משא ומתן אמיתי עם מגשר אובייקטיבי, המחשבה שיש לנהל שיחות בבית הנשיא פוגעת ביסודות השיטה הדמוקרטית בישראל. השיחות בחסות הנשיא היו ניסיון לייצר ציר "עוקף דמוקרטיה" עם שוויון בין האופוזיציה לקואליציה, שמתעלם מבחירת הרוב בישראל.
הכנסת היא הפרלמנט, מושג שמקורו במילה הצרפתית "פארלה", שמשמעותה "לדבר". שם נציגי העם אמורים להיפגש, ללבן נושאים שעל סדר היום, להתווכח – ולבסוף להחליט בהתאם ליחסי הכוחות שבחר העם. אפשר להבין את הצורך לנהל חלק מהמשא ומתן מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים. אור השמש מחטא, אבל פנסי המצלמות לא תמיד מועילים. ועדיין, גם שיחות חשאיות יכולות וצריכות להתרחש בכנסת, ללא צורך בחסות של מתווך כזה או אחר.
למרבה הצער, גם החזרה לדיונים בכנסת לא מבטיחה שלקואליציה, ובעיקר לעומד בראשה, יהיו הכוח והאומץ להעביר סעיף כלשהו ברפורמה. אבל החזרה לדיונים בכנסת היא צעד קטן ראשון בחזרה לכיוון הנכון.
