הבחירות הסוערות למוסדות לשכת עורכי הדין השיבו אל התודעה את אבסורד קיומו של המוסד הארכאי הזה, גילדה ימי־ביניימית שעדיין פועלת בישראל של שנת 2023. הכיצד ייתכן שמדינה מודרנית מפקידה סמכויות שלטון משמעותיות בידי קבוצת לחץ קטנה של בעלי מקצוע, שהאינטרסים שלהם אינם חופפים לאינטרס של כלל אזרחי המדינה?
בישראל פועלים איגודי מקצוע רבים: ההסתדרות הרפואית, לשכת רואי החשבון, לשכת השמאים, לשכת יועצי המס ועוד. אף אחד מהם אינו מחזיק, אפילו באופן חלקי, את מפתחות שערי הכניסה למקצוע המדובר, ולא במקרה. הלשכה, לעומת זאת, היא הגוף המסמיך עורכי דין בישראל. הדבר לא מקנה לה שליטה מלאה בתהליך, אך נותן בידיה כוח לא מבוטל.
זאת ועוד, ניגודי העניינים המוסדיים שהלשכה נתונה בהם רבים מספור, ונוגעים כמעט לכל תחומי הפעילות שהמחוקק הפקיד בידיה. האינטרס של הגילדה הוא להקטין ככל האפשר את מספר המצטרפים אליה, כדי שההיצע המצומצם יביא לעליית מחיר שירותיהם של עורכי הדין, ויהפוך את המקצוע למכניס ומשתלם יותר. האינטרס הציבורי הוא בדרך כלל הפוך בדיוק. ככלל, המדינה מעוניינת בהורדת יוקר המחיה או בהנגשה של שירותים מקצועיים לציבורים רחבים. לשם כך נדרשת מדיניות הפוכה, כזו שפותחת לרווחה את שערי העיסוק במקצוע.
מעבר לניגוד העניינים היסודי הזה, ללשכת עורכי הדין ניגודי עניינים נוספים. ללשכה ניתנה הזכות והחובה למנות נציגים לכל אחת מהוועדות לבחירת נושאי משרות שיפוט, ובראשן הוועדה לבחירת שופטים. כך, עורכי הדין מופיעים בפני השופטים כטוענים בשם לקוחותיהם, וגם ממנים אותם. התנהלות מערכת המשפט אינה צריכה להיות מוכתבת בהתאם לסקרי שביעות הרצון של "לקוחותיהם". שופטים מופקדים על עשיית צדק ומשפט ועל קביעת נורמות ואכיפתן, גם היכן שה"לקוחות" אינם אוהבים את התוצאה. עורכי הדין הם קבוצת אינטרס שיש לה עניין רב בנעשה בבתי המשפט, ולכן קשה להאמין שנציגיהם יחליטו החלטות מקצועיות ונטולות פניות.
ללשכה יש אינטרסים נוספים, שאינם קשורים לשיפוט אך עשויים להשפיע באופן בלתי ענייני על בחירת השופטים. כך, למשל, עשויים נציגי הלשכה להבטיח לשר המשפטים תמיכה בבחירת מועמדיו לשיפוט תמורת היענות לבקשותיהם בתחומים כלכליים ומקצועיים החשובים להם.
האם הגיוני שבחירת השופטים תהיה מטבע עובר לסוחר שקבוצת אינטרס מחזיקה בו? האם היינו מוכנים לקבל מצב כזה אצל קבוצות אינטרס אחרות? המציאות שבה ארגון מקצועי מחזיק סמכויות חוקיות רבות אינה בריאה. היא גם לא גזירת גורל. בישראל מקצועות חופשיים רבים מוסדרים בידי המדינה: רופאים, יועצי מס ושמאים – כולם מקבלים את רישיונות העיסוק מידי גורמים ממשלתיים.
אחד המקצועות הדומים ביותר לעריכת דין מבחינת האמון הרב שהוא דורש והידע המקצועי הנרחב הדרוש לו, הוא ראיית החשבון. אולם מי שמסמיך רואי חשבון בישראל אינה לשכת רואי החשבון אלא מועצת רואי החשבון, גוף במשרד המשפטים. בראש המועצה עומד אחד מבכירי המשרד, בדרך כלל המנכ"ל, וחברים בה עובדי מדינה בכירים כמו רשם החברות, רשם האגודות השיתופיות, יו"ר הרשות לניירות ערך וכדומה. לצידם יושבים שישה רואי חשבון עצמאיים שהשר ממנה בהתייעצות עם לשכת רואי החשבון. לרואי החשבון הרבים המאוגדים בלשכה יש השפעה על הסדרת מקצועם, אך הם אינם בעלי הבית. הם גם אינם חייבים להיות חברים בלשכה כדי לעסוק במקצוע.
במקביל פועלת במשרד המשפטים גם מועצת שמאי המקרקעין, ובמשרד האוצר פועלת מועצת יועצי המס המפקחת על יועצי המס בישראל. הדגם קיים, ובעבר כבר נעשו ניסיונות להחיל אותו על מקצוע עריכת הדין, ללא הועיל. ייתכן שעתה באה שעת הרצון לכך. בימים אלו מקדם ח"כ חנוך מילביצקי מהליכוד הצעת חוק ברוח זו, ובקואליציה כבר הודיעו שיקדמו אותה.
לפי ההצעה, סמכויות הלשכה מולו למועצה שתפעל במשרד המשפטים, והלשכה תהפוך לגוף שהחברות בו היא עניין של רצון חופשי, ממש כמו בלשכת רואי החשבון, לשכת השמאים, לשכת יועצי המס וארגונים מקצועיים נוספים. האם המהלך יושלם? אין לדעת, אך יש לקוות שהאירועים האחרונים בבחירות בלשכה יגרמו לחברי הכנסת להפנים את נחיצותו.
