לפני ימים אחדים נערך באוניברסיטת בר־אילן כנס משפטי מחכים ביותר, הכנס ה־13 של האגודה הישראלית למשפט פרטי. בכנס הזה לא דיברו על פסקת ההתגברות ועל סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, ואפילו לא על עילת הסבירות במשפט המנהלי. עשרות המשפטנים שהתקבצו ובאו לכנס, ובהם כמה מהשמות הבולטים בעולם האקדמי־משפטי בישראל, עסקו בשלל סוגיות הנוגעות לדיני חוזים, ממשל תאגידי, חלוקת רכוש בין בני זוג, דיני ירושה ועוד ועוד; כולן חשובות, מעניינות, ובעיקר בעלות השפעה מוחשית על חיי רבים מאיתנו, במישרין או בעקיפין.
אחד המרצים המרתקים בכנס, שנשא את ההרצאה הפותחת, היה שופט בית המשפט העליון פרופ' עופר גרוסקופף. הוא שיתף את הנוכחים באופן שבו שופטים מכריעים סכסוכים שמגיעים לפניהם, וביחס המורכב בין האינטואיציה המשפטית של השופט ובין הניתוח המשפטי האנליטי והסדור שהוא נדרש לערוך.
הכנס העניק למשתתפיו תזכורת חשובה באשר לתפקידו העיקרי של המשפט: עשיית צדק, הרתעת פושעים מלכתחילה והענשתם בדיעבד, פתרון סכסוכים, הסדרת מערכות יחסים, פרשנות של נורמות חוקיות וקביעת נורמות במקומות שידו הארוכה של המחוקק טרם הגיעה אליהם. זהו הדבר ששופטים יודעים לעשות טוב יותר מכל אחד מאיתנו.
הסוגיות המונחות לפתחו של עולם המשפט רבות ומרתקות, ובלי עשיית משפט לא תתקיים חברה אנושית מתוקנת. לא לחינם קבעו חכמים כי אחת משבע המצוות שנתן האל לאנושות כולה, שבע מצוות בני נוח, היא מצוַת הדינים, כלומר הקמת מערכת משפט יציבה ומתפקדת. אם מערכת המשפט תעסוק בתפקידיה אלו, ולא תגלוש באופן תדיר לסוגיות של אידיאולוגיה וקביעת מדיניות, יפחת כמעט לאפס הצורך ברפורמות משפטיות.
