החברה הישראלית מדוכדכת. לא די שבחצי השנה האחרונה אנחנו נמצאים בעימות קשה בתוכנו, אלא שגם מצב הביטחון האישי הורע. בחצי השנה הזאת ספגנו 28 קורבנות בפיגועי טרור, ועוד עשרות רבות של פצועים.
לא ברור אם העימות הפנימי מעצים גם את המוטיבציה והתעוזה של ארגוני הטרור. בהחלט ייתכן שזהו המצב, ובכל מקרה ברור שצירוף שני התהליכים מעצים את המועקה הישראלית. מתוך כך הולכים ורבים הקולות הדורשים יד קשה ותגובה חריפה, וכשהממשלה מהססת לנקוט בצעדים כאלה מחשש שרק ידרדרו את המצב, יש מי שמחליטים לנקוט בעצמם ביד הקשה ולפגוע בעצמם בפלסטינים. התהליך הזה בוודאי מעצים גם את הסכסוך הפנימי בתוכנו.
התביעה ליד קשה ומרתיעה מובנת לגמרי מבחינה פסיכולוגית. אבל מול תהליכים היסטוריים ארוכי טווח עדיף לנקוט תגובה רציונלית, מהשכל ולא מהבטן. חשיבה רציונלית תזכיר לנו שאנו מצויים בסכסוך עִם עַם הנתון לשליטתנו, ללא זכויות אזרח, וממילא הסכסוך לא ייפתר בתגובה חריפה. הניסיון מלמד שתגובה כזו תביא להסלמה מצד היריב, שתגרור שוב הסלמה מצידנו, וחוזר חלילה.
השינוי העיקרי שמעגל קסמים כזה יוליד יהיה העצמה נוספת של העימות הפנימי שלנו. שהרי יד קשה כלפי הפלסטינים רק תעצים את כעסם של אלה מתוכנו המתנגדים מלכתחילה לכיבוש. הם יחריפו את צעדיהם, הימין בתגובה יראה בהם בוגדים ויחריף את אמירותיו ומעשיו כלפיהם, ולסכסוך המסלים עם הפלסטינים יצטרף גם עימות מר בתוכנו. זהו מעגל הקסמים הנורא של 56 השנים האחרונות, ואין סיבה להניח שהוא ישתנה אם לא נשנה את דפוסי המחשבה הקבועים.
מנגד, חשוב לומר שגם ההנחה היוֹנית שלפיה הוויתור על שטחי יו"ש והחזרה לגבולות 67' יפתרו את הסכסוך היא הנחה תמימה. הסכסוך לא התחיל ב־67' ולא פרץ בגלל כיבוש יו"ש, אלא בגלל עצם הרצון הציוני להתיישב בארץ ישראל, שהציבור הפלסטיני ראה בה את אדמתו.
שני המחנות הניצים בתוכנו מפחיתים אפוא לצורכי אמונתם את עוצמת הסכסוך. הימין משלה את עצמו להאמין שיד קשה תרתיע את המחבלים, והשמאל משלה את עצמו להאמין שחזרה לגבולות 67' תפתור את כל הבעיות. המשותף לשניהם הוא האמונה התמימה שפתרון העימות תלוי רק בנו; אם נפעיל יד חזקה דיה, או נסכים לוויתור גדול מספיק, נוכל לחיות בשקט ובשלווה. אבל הסכסוך הזה יוצא דופן בחומרתו לעומת עימותים לאומיים אחרים. זהו עימות בין שתי תנועות לאומיות שרואות בכל אדמת ארץ ישראל את מולדתם. סכסוכים לאומיים אחרים יכולים להיפתר עם יציאת המדינה הכובשת מהשטח הנכבש וחזרה למדינת האם, אבל אצלנו מדינת האם היא עצמה חלק מהסכסוך.
אז מה לעשות? נייר הלקמוס לתשובה הוא השאלה הרגשית: כיצד כל אחד מאיתנו מרגיש לגבי האפשרות שהסכסוך בלתי פתיר, לפחות בטווח הנראה לעין. יש מי שמאושר מכך, כי הדבר מכשיר בעיניו את העמקת השליטה במרחבי ארץ ישראל. אותי, לעומת זאת, מעציבה מאוד ההכרה שאין פתרון ברור להמשך הקזת הדם הנוראה בין העמים.
ראוי שהעצב הזה יוליך אותנו לשתי מסקנות. הראשונה היא שגם צמצום הסכסוך הוא יעד ראוי מאוד, ומוטלת עלינו חובה מוסרית וביטחונית לנקוט כל צעד שיאפשר זאת. היעד צריך להיות שלציבור הפלסטיני לא יהיה כדאי לנקוט בדרך המלחמה, ובמקביל יהיה לו כדאי מאוד לפנות לנתיב של שלום. זה אומר הפעלה בו־זמנית של המקלות והגזרים: גם פעולה קשוחה וחד־משמעית מול הגורמים האלימים, וגם מתן מרב החופש והתמיכה למי שחיים איתנו בשלום. צריך לבנות לפלסטינים מחלפים וכבישים מקבילים, כדי שלא יצטרכו להיעצר כל פעם במחסומים משפילים, ובסופו של דבר צריך לאפשר להם גם שלטון עצמי מרבי, פרט לסוגיית הביטחון.
המסקנה השנייה היא שאם הדרך הזו אכן תוכיח את עצמה, נוכל ונצטרך לתמוך גם בהיפרדות לשתי מדינות – תוך מתן אפשרות לישראלים החיים בשטחים שיהיו בשליטה פלסטינית להמשיך ולגור בהם ללא חורבן ביתם, וכאשר הם ממשיכים להחזיק באזרחות ישראלית.
