אחת לתקופה אנחנו עומדים בפני משבר לאומי. בדרך כלל המשבר הוא מול כוח חיצוני, הפעם הוא כולו פנימי. וככל שהדבר יישמע פרדוקסלי, מול משבר צריך להתמודד קודם כול ביחד. אין לנו ברירה. עלינו לגייס סבלנות וסובלנות, להתעלם מרעשי הרקע האיומים, ולהתמקד במטרות־העל הגדולות שהביאו אותנו הנה וישאירו אותנו כאן לנצח.
תחילה עלינו להיישיר מבט אל מאפייניו הייחודיים של המשבר, שהופכים אותו לתקדימי ומסוכן, ולכלכל את צעדינו מולו באיפוק ובאמפתיה. המאפיינים הייחודיים הם יעדי המתקפה ומקורותיה. זו הפעם הראשונה שהמתקפה מכוונת ישירות אל הלכידות הפנימית, שהיא מקור כוחנו. ומה שהופך אותה למסוכנת הוא שהיא באה, בעוצמה רבה ותוך חציית קווים אדומים, מבפנים, מצד מוסדות ואישים מכובדים ובעלי זכויות, רבי כוח והשפעה, החותרים בגלוי לפירוק הצבא, להריסת הכלכלה, לפיצול המדינה ולמלחמת אזרחים.
מי שמסתובב ברשתות החברתיות רואה שמסע הפלגנות של חלקים משפיעים בתקשורת ובציבוריות מצליח לחלחל לשיח ולהשתכן בתוכו כמעין מורסה הולכת וגדלה. האוויר רווי אדי אלימות, ומעבר לכך שזה מבאס את הנשמה, זה גם מסוכן. עם איום כזה טרם התמודדנו.
המצב מסוכן, אבל בעיקר מתסכל. כדי להצליח לשכנע את חברינו מהשמאל הציוני שמאיימת עליהם סכנה, לא בחלו מצביאי המחאה בשום שקר, בוטה וגס ככל שיהיה. "הדמוקרטיה בסכנה", "ההייטק מתרסק", "המוחות בורחים", "הקואליציה מפלגת את העם", "טייסי 69 לא סירבו, רק שקלו להפסיק להתנדב", "200 אלף איש בקפלן", "ההפיכה המשטרית תהפוך את הנשים לשפחות ותרדוף להט"ב" – אלה ועוד כזבים ובדותות נוטפי ארס, שאין להם אחיזה במציאות.
אבל אנחנו הרי זוכרים שאלו אותם מוסדות ואנשים שאמרו בעבר שערפאת הוא הפתרון, שצריך לתת את הגולן לאסד, שהממשלה והטייקונים שודדים את הגז, שמדיניות החוץ והביטחון של הימין תביא לבידוד מדיני ולחרם כלכלי, ועוד מילים ריקות ופורחות באוויר שמטרתן לבלבל, להטעות, להפחיד ולזרוע זרעי ספק.
נוכח זאת, המסקנה הראשונה שלנו, החשובה פחות, נוגעת לפוליטיקה. תיקון חיוני ומדוד במערכת המשפט הוא הדבר הנכון, ואסור לנו להישבר ולוותר עליו. עלינו לגלות סבלנות וכוח עמידה, ולחתור למימוש חלקים בו שבעבר היו תחת הסכמה רחבה.
המסקנה החשובה יותר נוגעת לחברה. עלינו לזכור כל העת שמחנה המחאה הוא מיעוט רדיקלי קטן ותאב מריבה, המכתיב את הקצב והסגנון לרוב מתון, פטריוטי ואכפתי, שבהדרגה מסתייג מאופייה הברוטלי והמופקר של המחאה.
עלינו להקשיב בפתיחות ובאמפתיה לפחדים ולדאגות של הרוב המתון הזה, חברינו בשמאל הציוני, ולא להירתע מלעדכן את עמדותינו בהתאם. למשל, אנחנו יכולים כבר להודות ששליטה של הקואליציה בוועדה לבחירת שופטים היא רעיון לא מוצלח. עדיפה ועדה מאוזנת, ללא שליטת אף צד.
עלינו להיות ערניים לכך שגם אצלנו, במחנה הימין, יש מיעוט רדיקלי הדוחה כל פשרה ותובע הכרעה, וגם בקרבנו יש רוב מתון ואכפתי החותר לפשרה. אותו עלינו לחזק. התאפקות וחתירה מתמדת לפשרה הן צו השעה.
בעיקר עלינו להבין את הפחד שלהם ממהלך שישנה את פני המדינה. הם רואים קואליציה שאין בה מי שייצג אותם, ומחברים זאת לשרשרת יוזמות חקיקה והתבטאויות מופקרות ומאיימות מצד נציגי הקואליציה לאורך המשבר. וכאשר תופי המלחמה רועמים ללא הפסק בקפלן ובאיילון, אין פלא שמתערערת התחושה שמה שהיה הוא שיהיה.
אבל מה שהיה הוא אכן מה שיהיה. אופי לאומי של מדינה אינו דבר שקואליציה יכולה לשנות. עלינו להזכיר לחברינו בשמאל שוב ושוב שהדלת לממשלה פתוחה, והם מוזמנים בכל רגע להפסיק את החרם הפלגני, הילדותי והדווקאי על נתניהו והליכוד, להיכנס לקואליציה, לדלל את כוחן של המפלגות האחרות ולהשפיע מבפנים.
ועוד דבר אחרון שחשוב לזכור: הפוליטיקה היא לא כל חיינו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה ומשותפת, שיש בה אינסוף רבדים אחרים הקושרים אותנו זה לזה בשותפות גורל וערבות הדדית, ומקנים לנו את הלכידות הפנימית שהיא מקור כוחנו.
את הוויכוח הפוליטי ננהל במלוא עוזו. אבל כשנחזור לחיות יחד נדע שנחלצנו מציפורני הקיצונים, גילינו אחריות ושמרנו על המדינה.
