עברו כמה ימים מאז הפיגוע הקשה בעלי, וזו הזדמנות לבחון את המצב בזירה הפלסטינית באופן רחב. הדיון הציבורי לאחר פיגועים נע בדרך כלל בין הצורך לצאת למבצע גדול חזק ומכריע לבעיית הטרור, לבין פתרון מדיני, בדרך כלל בדמות המלצות לחיזוק הרש"פ ולהיפרדות. זהו דיון חלקי, וראוי לשקף לציבור תמונה רחבה יותר. ראשית, מהי הזירה הפלסטינית? מי היא הרשות הפלסטינית? מהם האינטרסים של מדינת ישראל? על מה היא חייבת להילחם? ומה מרחב האפשרויות הכולל? קדימון: הבנת התמונה היא המפתח למענה, והפתרון תלוי קודם כל בנו.
מהי תמונת המצב בזירה הפלסטינית?
למעשה, אנו בעוד "גל" של טרור, אולם, אם בתיאור של גלים מתכוונים לקו מאוזן העולה ויורד בצורת גל, הטרור באיו"ש מצייר לנו חץ העולה לשמיים, ובתוכו גלים. המגמה הכללית בשנים האחרונות היא של עלייה בטרור, עלייה בהרוגים, עלייה בפצועים, עלייה בניסיונות, עלייה גם בסיכולים, ועלייה בחומרת הפיגועים (מסכניאות עברנו לירי ומטענים). ולמרות כל ההצלחות המבצעיות, הסטטיסטיקה מדברת.
התמונה הביטחונית מספרת על קבוצות חמושות ופעילים חמושים רבים בכל איו"ש, שמרוכזים בעיקר בצפון השומרון, גזרת ג'נין ומחנה הפליטים שלה. בפועל, תופעת החמושים יותר מורכבת, היא קיימת ומתרחבת בעוד ועוד ערים (שכם, טול כרם, יריחו), חוצת ארגונים ומייצרת אף אחדות בין ארגוני הטרור השונים לבין עצמם, יחד עם הרשות הפלסטינית, אחדות בשם ההתנגדות לישראל.
כן, הציבור הפלסטיני מתעב את הרש"פ ואת העומדים בראשה. הם מתעבים את השחיתות, את גניבת כספם ע"י המקורבים, ואת חוסר התקווה המדינית ואף הכלכלית (שיעור המובטלים מקרב הצעירים גדל). בתוך כך, לרש"פ ולמנגנוני הביטחון שלה קיים אתגר משילות בסיסית, עד כדי איי אי משילות, אשר לשם המנגנונים של הרשות א מעיזים להיכנס, או לכל הפחות – אינם שולטים בנעשה שם, מעין מרחבי הפקרות ביטחונית מוכרים. אך, גם זו לא התמונה המלאה.
הרש"פ מנהלת מול מדינת ישראל מערכה רב ממדית. מערכה זו באה לידי ביטוי ב-6 ממדים (ביטחוני, מדיני, משפטי, תשתיתי, תודעתי, פנים), ובפירוט:
בממד הביטחוני – אבו מאזן והרש"פ מפעילים כנגד ישראל טרור באמצעות שלוחים (PROXY). כן, ממש כמו איראן. בהתבטאויותיו לקהל הבינ"ל הוא מבהיר שהוא נגד התנגדות מזויינת, אולם בפועל, לא רק שנוח לו שמתקיימת פעילות טרור שלא ע"י המנגנונים, הוא למעשה מפעיל טרור באמצעות אי מניעה (זאת על אף העובדה שהוא הריבון בשטח, ובידיו אמור להיות המונופול היחיד על הנשק והפעלת הכוח), כך ממש כמו איראן – הוא פשוט מממן את הטרור באמצעות תשלום למחבלים ולמשפחותיהם, על פי גודל הנזק שהם גורמים לנפגעים ישראליים. הוא מתבטא כנגד טרור, תוך ידיעה שעמו ואנשיו יפעילו טרור.
ולא רק זאת, אבו מאזן מסית באופן אישי, יחד עם בכירי הרש"פ כולל רה"מ א-שתייה ובכירים נוספים, כנגד ישראל. הוא מפעיל הסתה ממוסדת ושורשית בקרב הציבור – מהגן ועד בתי הספר וספרי החינוך, האוניברסיטאות, כלי התקשורת, וברחוב.
בצד זה, הרש"פ מקיימת שת"פ ביטחוני חלקי ומותאם עם צה"ל, בהתאם לצרכיה, בעיקר בשל אינטרס ההישרדות ופעילותה כנגד חמאס, גם זאת באופן "היברידי" וגמיש בהתאם לצרכיה ולאינטרסים שלה.
בממד המדיני – אבו מאזן והרש"פ פועלים באופן ממוסד לגינוי ישראל באו"ם ובמוסדותיו, וכן מול מדינות ומול ארגונים בינ"ל לקבלת החלטות וסנקציות כנגד ישראל. אבו מאזן נוקט במדיניות לעומתית (שפה עדינה לפעולות כנגד ישראל), ואף הגיע בכך להישגים לא מבוטלים (כולל מעמד מדינה משקיפה באו"ם).
בממד המשפטי – הגשת התביעות והחקירה של ביה"ד הפלילי בהאג כנגד ישראל (ICC), הן תוצאה של פעילות הרש"פ, בניגוד להסכמים אשר אמורים לפתור את המחלוקות באמצעות מו"מ ישיר, ולא באמצעות כפייה משפטית. זו לחימה משפטית מדינית שתכליתה להשיג הישגים מדיניים באמצעים משפטיים בינ"ל. זהו איום משמעותי לביטחון הלאומי של ישראל, שטרם הופנם, ולא ניתן לו מענה מספק.
בממד התשתיתי – הרש"פ פועלת בשטח להקמת ערים ותשתיות פלסטיניות, תוך הצבת עובדות "בשטח". חלק גדול מעבודות אלו מתבצע בשטחים האסורים לבנייה ע"פ ההסכמים, ולא רק זאת, הבנייה נעשית תוך פגיעה והריסה של שמורות טבע, אתרים עתיקים וארכיאולוגיה, הכול בכדי למחוק כל זכר להיסטוריה היהודית בחבלי ארץ אלו. זהו ניסיון להגשמת חזונו של רה"מ הרש"פ הקודם סאלם פיאד להקמת מדינה פלסטינית דה-פקטו.
בממד התודעתי – הרש"פ פועלת ביחד עם ארגוני ה-BDS לקדם חרם בינ"ל על ישראל, לייצר תודעה כוזבת בדבר מדיניות אפרטהייד של ישראל, פגיעתה בזכויות אדם, תוך השחרת מדינת ישראל ויצירת אנטישמיות לשמה במסווה של התנגדות למדיניות הישראלית. למערכה על התודעה הזו, ישראל נגררת, מגיבה, ונמצאת בפער גדול בקרבות הבלימה.
בממד הפנים – שנים של "השקעה" בקשר עם ערביי ישראל, תוך החדרת והטמעת הזהות הפלסטינית של ערביי ישראל, עשו את שלהם. בשיטות שונות של איחוד משפחות, ניצול פרצות בחוק ובאכיפה הישראלית, החדרת מסרים במערכות החינוך והתקשורת, ניצול הסובלנות באוניברסיטאות, המצאת נרטיבים כמו "אל אקצא בסכנה" ואחרים, הביאו לנו את אירועי אוקטובר 2000, (שמהם המסקנה הישראלית הייתה שהמשטרה לא הייתה ערוכה לטפל בהפרות סדר המוני, ולא הופנמו לקחי הלאומנות הערבית), ואת אירועי "שומר החומות" שנגרמו שניהם מחוסר הבנת המוטיב הלאומני.
הזירה הבינ"ל, ארה"ב והסוגייה הפלסטינית
מערכת היחסים של ממשלת נתניהו עם זו של ממשל ביידן הדמוקרטי נמצאת באחת מהנקודות הרגישות ביותר שלה. בצד שיתוף פעולה צבאי וקידום תוכניות אזוריות משותפות במסגרת המעבר לפיקוד המרכז האמריקאי CENTCOM, הסוגיות המדיניות, ובוודאי אלו מול הנושא הפלסטיני, עדיין נמצאות בליבת המחלוקת שבין המדינות, ובדגש למחלקת המדינה האמריקאית.
כל החלטה בנושא הפלסטיני, צריכה חשיבה ותיאום מקדים ככל שניתן עם ארה"ב, למניעת וצמצום פעולות נגד בכל המישורים. מדינות אירופה אומנם עסוקות בעיקר במשבר המלחמה שבין רוסיה לאוקראינה, אולם שוב, כשמדובר בזירה הפלסטינית, הם מתעוררים ודבקים בעמדתם הקבועה באשר לזכויות הפלסטינים, פתרון שתי המדינות, והרגישות שלהם "לזכויות האדם". מה כן חדש וצריך לעורר דאגה ודיון פנימי? הזמנתו של אבו מאזן לסין, היחס המכבד (משמר צבאי, מפגש עם נשיא סין) וההצהרה הסינית בדבר "שותפות אסטרטגית" בין סין לפלסטינים בהחלט מעוררים מקום של דאגה, וחשש שמא סין תנצל גם את הסוגייה הזו למדיניות לעומתית מול ארה"ב והמערב, על חשבונה של ישראל.
הזירה האזורית הסכמי אברהם וסעודיה
אם למישהו הייתה תקווה שהסכמי אברהם, והניסיון לצרף את סעודיה יסייעו "לעקוף" את הבעיה הפלסטינית, או לכל הפחות לגרום לפלסטינים לקדם מהלכים מתוך לחץ של מדינות האזור ההסכמיות ("דוקטרינת אברהם") – ראוי שיחשוב שוב. הרש"פ חוזרת לעניינים האזוריים, ועידת הליגה הערבית שהתקיימה חיזקה את החשיבות והצורך להתקדמות בסוגיה הפלסטינית, העלאת נושא הר הבית ועוד, הכול בהצהרת תמיכה והובלת סעודיה.
מעבר לכך, התקווה לצירוף סעודיה עוברת בעזרה לסעודים ברכישת יכולות צבאיות משמעותיות, בניית יכולת גרעין אזרחית, ותמורות בסוגיה הפלסטינית. אין מתנות חינם, וראוי למנהיגות לקבל החלטות שקולות לטווח ארוך, ולא מתנות וטקסים לטווח קצר. באשר לירדן ותמיכתה הבלתי מסויגת ברש"פ נכתבו ספרים. ירדן מבינה שגורל הממלכה תלוי בסוגיה הפלסטינית וביציבות הרש"פ, ולא ארחיב כאן.
רצועת עזה, חמאס- וההקשר הרחב לסוגיה הפלסטינית
מאז 2007 קיימת מדינה עצמאית ברצועת עזה הנשלטת באופן מלא וללא עוררין ע"י ארגון הטרור חמאס. חזון שתי המדינות ל-שני עמים מאותגר ע"י מדינה שלישית. אבו מאזן נוטר טינה עזה לראשי חמאס על השתלטותם על רצועת עזה במשמרת שלו, וכבר הפסיק תשלומים מה שהניע את צעדות השיבה ב-2018, ומאז התגלגל לפתרונות בדמות "הסדרה", ותשלומים מקטאר. בדרך עברנו (מאז 2018) למעלה מ-20! סבבי לחימה, המוכרים שבהם: חגורה שחורה, שומר החומות, עלות השחר ומגן וחץ. בכל הסבבים נורו אלפי רקטות על ישראל, תוך פגיעה בנפש, (למרות הצלחות כיפת ברזל), נזקים והפסדי כספים מצטברים העולים על 20 מיליארד שקלים (כן, זו עלות המבצעים בעלויות ישירות ועקיפות למשק, ולאמל"ח שצה"ל הפעיל).
ראשי המערכת הביטחונית והפוליטיקאים לא יודו בזה אך המגמה היא לתחזק את השקט הזמני ברצועת עזה ולהאריך את הזמן בין סבבי הלחימה. למרות זאת, בשלוש שנים האחרונות זה לא מסתדר. בנוסף, חמאס והג'יהאד האסלאמי מאתגרים את ישראל תוך הכוונת מאות פיגועים מתוך רצועת עזה, ולמרות זאת, המדיניות הישראלית היא בידול עזה מיו"ש, תוך חיזוק התמורות לרצועה (הגדלת מכסות פועלים, פרויקטי תשתית, הסכם הגז ועוד).
ומה המדיניות הישראלית בנושא הפלסטיני? וכיצד נוכל לשפר את מצבינו? ראו את עיקרי ההמלצות במאמרי הקודם, בו פירטתי את המדיניות הישראלית. אם לא ננקוט ביוזמה, נמשיך לדמם דם אחים, ולספוג קשיים בזירה המדינית.
