הבן הקטן שלי מסיים את שנות הגן וזה ממלא אותי בפחד גדול ומאיים

הוא לא יזכור.

הוא לא יזכור דבר.

אולי משהו מעורפל, מגע ידיים, בת צחוק, חיבוק, פנים מאירות.

לא יותר.

הוא מסיים את הגן, את שש השנים הראשונות של החיים שלו.

הוא מסיים אותן עם הפנים קדימה, עם עיניים קרועות לרווחה לעבר העתיד הזוהר והמנצנץ שנמצא שם מהעבר השני של הדלת. בטוח בעצמו ובעצמאותו, רק מחכה לראות מה יש לעולם להציע בשבילו.

ואני, אני עוד יושבת שם, מביטה בתינוק הקטנטן שלי שרק יצא מתוכי לפני רגע. שרק חיבקתי אותו חזק כשבכה בלי שאבין מדוע, שרק שאפתי את הריח הממכר שלו בכל בוקר כשהוא מעורסל בידיי ושרתי לו שירים שלא הכרתי את כל המילים שלהם.

הוא לא יזכור את השנים האלו, את שנות הגן שהוא מסיים השבוע.

אלה שנים שבלי ספק היו מלאות חסד ורחמים, אצל גננות מיוחדות ומלאות אמון ועידוד, אצל מטפלות שידיהן אחזו בו ולא הרפו גם כשאני לא יכולתי להיות שם.

הוא לא יזכור מילים ראשונות וצעדי התחלה, ואת הפעם הראשונה שכתב את אותיות שמו על הדף – ואחר כך על הלוח, ואז על הקיר ועל המיטה ועל הריפוד של הספה. הוא לא יזכור דבר מכל זה.

הוא יאפסן הכול בתוך תיבת הזיכרון המודחק והלא נגיש. ישאיר את הכול רחוק מהישג יד, מקופל ומהודק היטב כדי לאפשר לזיכרונות הבאים, אלו שילוו מעכשיו את חייו, לנוח ביציבות ובביטחון על קומה קשיחה ומבוססת היטב. כמו שולחן מלוח מעץ אגוז מלא ודחוס, ללא רבב.

אני כואבת את הזיכרונות האבודים האלו.

אני כואבת אותם בעיקר כי בשונה ממנו אני דווקא כן אזכור.

אביט בו מתרחק, מתנסה, נעשה לילד, ואחר כך לנער ואז לאיש.

אבל בידי תמיד תהיה החכה הזו, הישנה והשחוקה, שאוחזת בו מרחוק. שמנסה שלא לתת לזיכרונות האלו לברוח לו מבין האצבעות.

הוא גדל, וזה טוב, וזה טבע העולם וככה הזמן נוהג, להמשיך וללכת. וזה אמור להיות מרגש ומלא ציפייה ותקווה לעתיד ומה שהוא צופן בחובו, אבל אני לא מצליחה.

אני לא מצליחה לשמוח מכך, ולא מוצאת בתוכי את האנרגיה הדרושה למלא את פניי בחיוך אמיתי ובדמעות מתרגשות, אלא רק בפחד.

פחד גדול ומאיים, כזה שבגללו אסיים חבילת טישו שלמה לפני שאסיים לכתוב את כל מילות הטור הזה.

שפמפם סופגנייה

הרגע הזה, שבו בניהו שלי יחצה את דלת הגן בפעם האחרונה, הוא רגע מפחיד, שאילו יכולתי הייתי מוצאת דרך לדחות אותו, או אפילו להימנע ממנו לתמיד.

כי בזמן שהוא יעזוב את הגן וימשיך ויצמח לחייו הבוגרים, לי יישאר רק הריק הזה.

החלל, הפירורים האחרונים מהחיים שלי ההם, שבזירות רבות כבר התפוגגו ונעלמו מבלי שיכולתי לעשות דבר.

לא בחרתי בזה.

התינוק הזה שמסיים עכשיו את הגן הוא האחרון מילדיי שישחק בחצר ובפינות וישב בשעת הקשב של יעל הגננת.

האחרון שיכין לי יצירה מבקבוק מרכך כביסה שהבאתי בעצמי לגן לצורך מחזור, וידרוש שאנחש מה יצר ממנו.

האחרון שאראה עם כתר ראש חודש על הראש, או עם שפמפם לבן של אבקת סוכר מהסופגנייה של מסיבת חנוכה.

האחרון שתמיד אאחר להוציא מהגן, כי מי בכלל זוכר ולמה שלא ילך לבד ברגל.

אני לא בחרתי שהוא יהיה האחרון.

ואילו היה הדבר תלוי בי, ככל הנראה כבר הייתי נערכת לכניסת ילדון אחר מהמשפחה לגן הזה או לגן השני.

אילו היה הדבר בידי, השבוע הזה היה מרגש ושמח ולגמרי לגמרי שלו. ובמקום זה אני מוצאת את עצמי מתערבבת בשמחתו, זורה לתוכה את כל הסיבות שלא לשמוח.

וככה, עם הכאב והפחד על סיום שנתו האחרונה בגן, שילבתי גם את האשמה על כך שלא אצליח להיות איתו שם בשמחתו, שאהיה מדי עסוקה בי ובחסר הגדול שלי.

אהיה זקוקה לכם שם, במסיבת הגן שתתרחש השבוע. לאנרגיות החיוביות שתשלחו לי, ליד התומכת שאתם, משפחתי, חבריי, קוראיי ועוקביי, ידעתם ועודכם יודעים לתת לי ברגישות רבה כל כך. אזדקק לה מאוד כדי להצליח לעבור את זה בטוב ובשמחה ובהתרגשות ההכרחיים לרגעים האלו.

ובכל זאת, אני מתנחמת בכך שגם אם לא אצליח, גם אם אכשל ואמצא את עצמי מתמוטטת מבכי וכאב, מתרכזת בעצמי במקום בו ובחגיגה שסביבו, גם אם הכול יתקלקל – לפחות בדבר אחד אוכל להתנחם. אוכל להירגע בידיעה הכואבת, שממילא – הוא לא יזכור. 0

אהיה זקוקה לכם שם. לאנרגיות החיוביות שתשלחו לי, ליד התומכת שאתם, משפחתי, חבריי, קוראיי ועוקביי, ידעתם ועודכם יודעים לתת לי ברגישות רבה

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il