אם עוצרים וחושבים על זה לרגע, העונה האחרונה של "גברת מייזל המופלאה" לעולם לא הייתה יכולה להיות שמחה במיוחד. מהרגע הראשון, הסדרה הזו הלכה על הגבול הדק בין קומדיה משובחת לדרמה כבדה, וכל עוד הסיפור התגלגל, היא יכלה להמשיך להתקיים בשני העולמות באופן די שווה. אך בסוף החגיגה נגמרת, וכשמגיעים לשלב המסקנות, הדברים שפעם קרעו אותנו מצחוק פתאום רק קורעים לנו את הלב.
אי אז בשנת 2017, היוצרת איימי שרמן־פלדינו הציגה בפנינו לראשונה את דמותה של מידג' מייזל (רייצ'ל ברוסנהאן) – עקרת בית יהודייה שגרתית לכאורה בניו־יורק של שנות ה־50 שעולמה קורס סביבה וכתוצאה מכך מגלה כישרון נדיר לסטנד־אפ. במקביל, מייזל בנתה סביבה חבורה אקלקטית של דמויות ממגוון עולמות שמתנגשים זה בזה, לעיתים באלימות, ומורכבת מההורים היהודים הסטריאוטיפיים שלה, אייב (טוני שלהוב) ורוז (מרין הינקל), הגרוש הטרי שלה ג'ואל (מייקל זיגן), המנהלת שלה סוזי (אלכס בושטיין), שמתגלה כעילוי בעולם הטאלנט ועוד היד נטויה.
עם כל עונה שחלפה, ראינו איך מייזל הלכה וקידמה את קריירת הסטנד־אפ שלה תוך שהיא מתמודדת עם אינספור האתגרים שאישה יהודייה שרוצה להיות קומיקאית הייתה צריכה להתמודד איתם באותה תקופה. בנוסף, צללנו אל נבכי הנפש של האנשים שסובבים אותה, שהפכו לדמויות תלת־ממדיות ומורכבות בזכות עצמם. הארשת של הסיפורים הללו בדרך כלל הייתה קומית, ובעונות המאוחרות יותר הן התחילו להסתאב ולהתפתל לעוד ועוד עלילות משנה וסיפורי אלף לילה ולילה, עד שבעונה הרביעית כבר היה נראה שהכותבים אולי כל כך התאהבו בדמויות ובסיפורים של עצמם שהם איבדו פוקוס על מה שהם באו לעשות מלכתחילה: לספר לנו איך מידג' מייזל הגיעה להצלחה.
במובן הזה, לשרמן־פלדינו מגיע צל"ש גדול על העונה האחרונה. עם תשעה פרקים של כשעה כל אחד הם הצליחו לסגור את הסאגה הגדולה הזו, כשהיא מתפקסת מחדש על נושאי הליבה של הסדרה: במובן המצומצם, המסע המשוגע של מידג' מייזל אל ההצלחה בעולם הבידור, ובמובן הרחב, המחיר שאדם משלם כשהוא הולך עד הסוף עם מי שהוא.
זה נשמע כמו רעיון מופשט, כי זה אכן רעיון מופשט, אבל בכתיבה נפלאה ובימוי מרשים, היוצרים הופכים אותו למעשי ומורגש בכל פרק – וכמעט בכל רגע. האמצעי הסיפורי שמאפשר את זה הוא משחק עם זמן: הסיפור קופץ לעיתים תכופות אל נקודות שונות בעתיד, שמראות לנו מה גורלן של כל הדמויות העיקריות, וחשוב הרבה יותר – מסבירות לנו כיצד הן הגיעו אליו. בעונה החמישית, מידג' מקבלת עבודה ככותבת בתוכנית אירוח של קומיקאי בדיוני בשם גורדון פורד שמבוסס בבירור על אליל הלייט־נייט ג'וני קרסון, ודרך התפקיד החדש היא מנסה להמשיך לטפס בסולם ההצלחה כדי להגיע אל הדבר האחד שהיא תמיד חיפשה: לא ההערכה של קומיקאים אחרים, אלא הכרה ציבורית אמיתית שתאפשר לה לפרוץ. אך במקביל, אנחנו גם פוגשים את שני הילדים החצי־מוזנחים שלה בקפיצות לעתיד, רואים מה יעלה בגורלו של הגרוש שלה ג'ואל – שעבר את אחד מסיפורי החזרה בתשובה והתיקון המרשימים שנראו על המסך הקטן, וסוף־סוף מגלים האם מידג' וסוזי הצליחו כל אחת בדרכה להגיע לביג־טיים.
כפי שנרמז כאן ובלי לחשוף יותר מדי, התגליות האלה מרירות־מתוקות. הדמויות כתובות בדטרמיניזם ברור: מידג', למשל, מוצגת כמי שלא הייתה לה שום ברירה אלא לחתור להצלחה ופרסום, גם במחיר של אובדן כמעט כל מה ומי שהיא הייתה עד אז. אנחנו רואים את זה דרך הקשרים שלה עם ההורים שלה, דרך האופן שבו היא מתנהלת במקום העבודה, בנגיעות של זיכרונות מהעבר שמגלים לנו איך המודעות שלה התגבשה. ואותו הדבר בדיוק נכון לשאר הדמויות. זה לא אומר שאף אחד לא משתנה – באחת הסצנות היפות ביותר של העונה, אייב מתיישב לסעוד עם ידידים אינטלקטואלים במסעדה חשוכה, ושיחה שנפתחה כרטינה טיפוסית של גברים מבוגרים שהעולם חלף על פניהם הופכת לצלילה עמוקה ומרגשת אל משמעות החיים, שמסתיימת ברגע של התגלות מדהימה עבור האב הקפדן.
גם בעונה הזו יש רגעים של צרימה וכישלון, וגם כמה סצנות שניכר שנכתבו רק כי היוצרים ממש רצו לעשות אותן, בלי קשר למקום שלהן בסיפור. ובכל זאת, העונה החמישית של גברת מייזל המופלאה עושה עבודה אדירה בסגירת סיפור אמיתי, עמוק ובעל משמעות – וצופים שישכילו להפנים את המשמעות הנכונה בוודאי יהיו מרוצים מאוד מהדרך שבה הכול נגמר.
גברת מייזל המופלאה, עונה 5, אמזון פריים
