כמו רבים וטובים גם אני צפיתי במוצאי שבת בסרט "המדרשיה", וכמו רבים וטובים יצאתי מהסרט מזועזעת. הסרט מספר את סיפורה הכואב של מדרשיית נעם שהוקמה עוד לפני קום המדינה עם חזון חדשני – לגדל דור של בני תורה שמצויים גם בעולמות החול ולא מזניחים את הגוף, החברה ועולם המעשה. כמו כל חזון חדשני היו על מקימי המדרשיה ביקורות, וכמו כל בעלי חזון הם ספגו את הביקורות בכבוד והמשיכו בדרך בה האמינו. הסרט מציג את התהליך שעברה המדרשיה ממוסד חדשני שנכנס ללב המיינסטרים הישראלי, הצמיח בוגרים בעלי שם, ולמעשה השפיע על כל החינוך הדתי לאומי, ועד להתפרקות החינוכית הנוראית והקושי להחזיק הנהלה חדשה שהביאו בסופו של דבר לסגירת המדרשיה. הסרט כולו מצולם בתוך חורבות המדרשיה ובית המדרש השומם.
כמי שנשואה לבוגר המדרשיה אני חושבת הרבה על החוויות האישיות של כל מי שעבר במוסד הזה לאורך השנים. כמדריכת הורים ואשת חינוך אני חושבת על מקומם של מבוגרים בחיי מתבגרים, על תפקידן של מסגרות חינוכיות ועוד שאלות חינוכיות רבות. כאמא אני חושבת על המקומות בהם נערים ונערות מסתובבים, על מוגנות וביטחון, על ערכים וקשר עם מבוגרים. לצד נקודות המבט החשובות הללו אני רואה את התהליך שעברה המדרשיה כייצוג קטן אך משמעותי של תהליך שמתרחש עכשיו במדינת ישראל ובעולם המערבי כולו. למעשה זהו תהליך טבעי – אפילו אורגני – שמתרחש עם כל תנועה חדשה שבאה לעולם.
כשבן גוריון וחבורתו הקימו את מדינת ישראל הם פעלו מכח חזונם הגדול של מבשרי הציונות, הרצל ואנשי העליות. הם איחדו כוחות והקימו תשתיות מדיניות כמעט מאפס, גייסו כספים, העלו יהודים, ועל הדרך נאלצו או בחרו לקבל החלטות שגבו מחירים מתושבי המדינה. חלק מהמחירים האלו כואבים ובוערים עד היום וחלקם כמעט מאחורינו. כך או כך מדינת ישראל כעבור 75 שנים בהחלט השיגה את מטרתם של מייסדיה – יש לנו מדינה יהודית, דמוקרטית, צבא חזק ועצמאי ויחסים בינלאומיים טובים. אפשר להתווכח האם השגנו סעיפים כאלו ואחרים בכל אחת מההגדרות האלו, אבל ככלל ברור לכולם שמדינת ישראל עברה את השלב ההישרדותי.
העולם המערבי אחרי מלחמת העולם השניה התאחד סביב חזון של דמוקרטיה, שוויון זכויות והיעדר מלחמות. לצורך כך קם ארגון חדש שנקרא האו"ם והצמיח מתוכו בית משפט בינלאומי לצדק, ארגון בריאות עולמי ועוד. לקח זמן להפוך את אירופה לדמוקרטית ולשקם את פצעי מלחמת העולם, והנה כמעט שמונים שנה אחרי אפשר לומר שהחזון הוגשם – רוב מדינות המערב דמוקרטיות, לא התרחשה עוד מלחמת עולם וחירויות הפרט משגשגות.
מקרה דומה התרחש עם הציונות הדתית שהמדרשיה מסמלת את סיפורה. החזון להקים דור של לומדי תורה מעורים בעולם הזה, שותפים בנהגת המדינה ובצמרת הצבא מוגשם היום בגדול. המודל החינוכי שהתחיל במדרשייה ובישיבת כפר הרואה הפך לנחלת כלל הציבור, וכיום הארץ מלאה ישיבות ואולפנות.
בכל המקרים הללו כשהחזון הוגשם – כשבעים שנה אחרי שהחלו במימושו – משהו מתחיל להתפרק. בהיעדר חזון, השותפות בין מחזיקיו הופכת מיותרת, אין כבר לאן ללכת ולאן לנתב את הכוחות ומתחיל פירוק ערכי. אפשר לומר שזהו תהליך מחזורי של הטבע – כל אורגניזם סופו להתפרק אל האדמה ממנה בא, ומכח הפירוק יכול לצמוח אורגניזם חדש. מנקודת מבט זו אין צורך להיבהל מהפירוק, לכאורה יכולנו לצפות אותו, ובכל זאת הפירוק מבהיל בעוצמתו ובאופנים בו הוא מתבטא. שלב הפירוק על אף היותו טבעי עדיין מצריך החזקה וליווי.
מדינת ישראל נמצאת עכשיו במשבר חברתי עמוק שמלווה ברעשי רקע על משבר כלכלי, ובעומקו יושב משבר אמון. לא בכדי נשבר האמון כי אין עוד דרך להאמין בה, החזון הישן שעל אדניו ובעבורו הוקמה המדינה הפך ללא רלוונטי וכעת אין מה שיחבר אותנו, אין משמעות להיותנו כאן יחד. אפשר לומר שבאין אויב משותף להתאחד מולו נעלמת האחדות. העולם המערבי כולו נמצא עכשיו בשבר ערכי עמוק שביטויו החריף והפשוט ביותר הוא התפרקות הזהות. באין זהות לאומית ובאין זהות מינית (ריבוי הגדרות לזהות מינית מוחקות למעשה את הזהות הטבעית) ובאין מטרה משותפת, אין למעשה עולם מערבי בעל מטרה משותפת.
הפירוק הטבעי מבקש מאיתנו למצוא חזון חדש, להצדיק את הברית המשותפת שלנו כדי להקים חברה טובה יותר ולממש מטרות שעד כה לא יכולנו להגיע אליהן. ההצפה העולמית של פגיעות מיניות היא דוגמה לנושא שהושתק והודחק, מחיר גבוה ששילמנו בשנות הקמת המדינה וביסוס החזון, וכעת כשהוא צף הוא עלול לפרק את החברה או לחלופין להזמין אותנו לעבודת עומק של בירור וניקוי המרחב המיני והאישי בחברה. אם נצליח ליצור חברה שמטפלת כראוי בפגיעות מיניות בלי השתקה או טיוח, תהיה הצדקה משמעותית לברית האחים הישראלית, יהיה לנו חזון משותף חדש לחיות עבורו.
במקרה של המדרשיה מאוחר מדי לתקן, מה שהתפרק התפרק והשאיר אחריו נערים ומורים מפורקים במידה זו או אחרת. מי שצופה בסרט לא יכול שלא לחשוב מה היה קורה אילו הרב יגל היה מכשיר אנשי חינוך ברוחו, אילו היה קם איש חינוך ומרסן את רוח החופש הפראית ומכווין את כוחות הנעורים האלו לכיוון יצירתי וברי. תרחישים רבים אפשריים במחוזות הדמיון והאילו, אבל אם נשכיל ללמוד ממקרה קטן ופרטי לחברה הישראלית והמערבית כולה, ולעצור עכשיו את הפירוק הערכי והחברתי למען יצירת חזון משותף חדש ורלוונטי נוכל לתקן במשהו את מה שכבר התפרק במחוזות קטנים יותר.
