לפעמים, כשאני מסתובבת בבית כה וכה ומחכה שנציג שירות יענה לי, אני תוהה אם מישהו אי פעם טרח לבדוק את הקשר בין כניסת המוקדים הטלפונים לחיינו לבין עליית מפלס העצבים של האנושות.
זה מתחיל כבר ממוזיקת ההמתנה, שהנעימות שלה לא עולה בקנה אחד עם הרגע שבו הנציג סופסוף יענה, מתישהו בחתונה של הנין שלי. גם כשהוא כבר יענה, רוב הסיכויים שהוא לא ידע איך לעזור לי. או אז אמצא את עצמי נזרקת שוב למוזיקת ההמתנה, תוהה אם זו גם הולכת להיות נעימת הלוויה שלי.
את העובדה שאני שותפה לצרת רבים אפשר להבין רק מכמויות הפוסטים הזועמים ברשת. ההוא לא הצליח להתנתק מספקית התוכן, ההיא לא קיבלה את המוצר שביקשה ולא עונים לה, וכולם נותבו למרתפים האפלוליים של מוקד שירות הלקוחות, שהגיל הממוצע בו לא עולה על 26 בדרך כלל.
הרי מה זה בעצם נציגי שירות? חבורת ילדים חמודים שהרגע סיימו צבא ורוצים לחסוך לטיול הגדול. הם עברו קורס מזורז של שלושה ימים, וכל מה שהם יודעים לעשות הוא להריץ תסריטי שיחה כתובים מראש. על מנת לשכך את מפלס העצבים חינכו אותם להגיב בנימוס יתר: "אני מודה לך על הפנייה" ו"אשמח מאוד לעזור לך" בתדירות של 300 פעם בדקה, וההסכם הלא כתוב הוא שהם בעצם בשר התותחים של האזרח המעוצבן, אלו שנועדו לספוג את הצעקות שלו בדרך ל"תביאו לי את האחראיייייי!", ובואו, זה לא שהאחראי מבוגר מהם בהרבה, כולה בחור שגדול מהם בשלוש שנים ואיכשהו נתקע עם הקריירה.
כך בנוי הקונספט. כולנו יודעים את זה. והשבוע שוב נפלתי קורבן לקרב מול נציגי שירות. הפעם על הגריל: מספר הטלפון שלי שהיה צריך לעבור ניוד, ומשום מה לא נויד. מדובר בתסריט האימים הנורא ביותר, שמזמן פינג־פונג בלתי נגמר בין החברה המניידת לחברה המנוידת, כשכל נציג יכול לזרוק את האחריות לנציג מהחברה השנייה, שהוא, הוא האחראי עלייך, תשמעי מה אני אומר לך – זה הכול הוא! ובינתיים תסתדרי עם המספר הזמני המביך שנתנו לך, עם קידומת של הרשות הפלסטינית, ואיש לא יענה לך לאף שיחה.
ככה נגררתי לי במשך שעות ארוכות בסאגה מתמשכת. "אני מתחיל להתחבר רגשית למספר החדש שלך", אמר לי שיחיה בצחוק מרושע בפעם המאה שהתקשרתי אליו. בעיני רוחי כבר התחלתי להשלים עם המצב החדש. המספר שלי, שהולך איתי עוד משנת 2004, שעבר איתי לידות, מלחמות ומסיבות סיום לחוג בלט, יש מצב שהוא הלך לאיבוד בתוך ים הניודים שמסביב, וכעת מחזיקה בו איזו דרורה מנס־ציונה. אלליי! ומה אם פספסתי בשעות האלה הצעות עבודה חשובות? יש לי כאב פאנטום! אני חווה אובדן!
פעם לא היו נציגי שירות, היו מזכירות. היית מגיעה לקופת חולים, וישבה שם איזו בלהה שעובדת שם עוד מתקופת המחתרות, והיא ידעה כל מה שמזכירה צריכה לדעת. היא הדליפה לך את השם של האורתופד הכי טוב בבילינסון, היא הייתה מוכנה למסור את נפשה בשביל להשיג לך תור דחוף, ואין מצב שהיא מפנה אותך באיזשהו תסריט לנציג האחראי עליה, זה לא בכבוד שלה. וגם אין נציג כזה – היא האחראית.
פעם הייתה לנו גישה ישירה אל "ההיא שבאמת יכולה לעזור". היום, כל מה שאנחנו מקבלים זו צעירה מסכנה שאומרת לנו "מצטערת, אין לי תורים במערכת" או "יחזרו אליך בתוך שני ימי עסקים", ואולי משם מגיע הכעס הזה על נציגי שירות. לא כי זה מגיע להם. מסכנים, זה כל כך לא מגיע להם. אלא מתוך כעס על הנטישה האנושית שאנחנו חווים. מתוך געגוע עז לדליות והרינות של פעם שהכירו את החומר. שידעו איפה כל דבר נמצא ומי אחראי עליו, שלא עזבו אותך עד ששכנעו את התרצה בקו השני שתקבל אותך מיד. השולחן שלהן תמיד היה מלא בפתקים צהובים, והן הכירו כל תיקייה חומה על המדף. איפה הן המזכירות ההן? הלכו לאיבוד במשולש הברמודה של הדברים שהיו ואינם, יחד עם המספר הישן שלי.
בסופו של הסיפור הצלחתי לנייד אותו. זה עלה בשני קמטים במצח ויום וחצי שאיש לא יחזיר לי. הייתי רוצה להתלונן על זה למישהו, אבל אין לי כוח להמתין לנציג תלונות הציבור.
