השבוע נתקלתי בציוץ מדהים של ארגון "תורת לחימה" שהנגיש לציבור סקירה תקופתית של השב"כ מבחינת אירועי פח"ע, בו מוצג חודש מאי 2023 עם אפס אירועי זריקות אבנים. במילים אחרות: "שוויץ זה כאן".
אמנם פרסום זה לא שינה את העובדה שבמהלך מאי אירעו למעלה מ-120 אירועי זריקות אבנים על אזרחים בכבישי יו"ש, אך הוא כן אישש את מה שאנחנו, התושבים, יודעים כבר הרבה מאוד זמן: מבחינת כוחות הביטחון, זריקת אבנים היא פשוט אחד מאיתני הטבע – כמו גשם, ברד או רוח – עובדה נתונה שאין מה להתייחס אליה.
לפי נתוני "הצלה ללא גבולות", במהלך חודש מאי אירעו, כאמור, למעל מ-120 ניסיונות רצח על הצירים באמצעות אבנים – ואלו רק המדווחים. מה יכולה להיות הסיבה לפער המדהים הזה? ובכן, על פי המדד של השב"כ, אירוע שכזה לא נספר כלל אם לא היו בו פצועים במצב בינוני ומעלה! המסר של כוחות הביטחון ברור: עד שדמכם לא יישפך – זריקת האבנים לא קרתה: ניסיון הרצח יקבל יחס רק אם תהיה לו איזו מידה של הצלחה.
מגיעים אף עמוק יותר למחוזות האבסורד כאשר רואים את יחס המערכת לתופעות פסולות של זריקות אבנים על ידי יהודים. אז המערכת מגלה לפתע "אפס סובלנות" וניתן אור ירוק להטיל מצור על יישובים שלמים – כפי שקרה בעטרת, לעצור חשודים בלי לתת להם לראות עו"ד ולהפעיל אלימות משטרתית מזעזעת ומופרזת שמסתיימת באירועים כמו תלישת זקן או גרירה בפאות של מתיישבים.
אם נדייק את הניתוח של תופעת הטבע הקרויה זריקת אבנים, ברור כי כשזו מופנית כלפי יהודים היא מוגדרת כ"כוח-עליון" ואין כלל מה לעשות בנידון, אפילו לא לטרוח לספור – ואילו זריקת אבנים בידי יהודים היא פשע מתועב שמצדיק שימוש בעונשים קולקטיביים, בצעדים בלתי-דמוקרטיים של הפרת זכויות אזרח ובאלימות בלתי פרופורציונאלית.
האמת, חשנו זאת מזמן. ראינו כיצד הערבים מנסים לרצוח באבנים שוב ושוב, אך "מרקם החיים" הקדוש שלהם ממשיך להישמר, כמו שקורה למשל בלובן א-שרקייה וזריקות האבנים על ציר 60. ראינו כיצד ההנחיה שזריקת אבנים לא על כביש מהיר כלל לא נחשבת אירוע שיש להגיב אליו בירי בהוראות פתיחה באש. זה לא שלא סופרים את אירועי הטרור – פשוט לא סופרים את החיים שלנו. בשום מקום אחר במדינת ישראל ובשום מקום אחר בעולם – כישלון של ניסיון רצח לא הופך את האירוע ללא-מעניין. רק במדינת היהודים ניסיון לרצוח יהודים הפך לעניין שניתן "להכיל". ברוכים הבאים לתיאטרון האבסורד.
מה השלב הבא? להתייחס גם לכישלון ניסיונות רצח בבקת"בים ובירי כאילו לא קרו? למעשה, ייתכן שעשרות אירועי הירי האחרונים מעולם לא התרחשו, והרקטה ששוגרה לפני יום לעבר רם-און שבגלבוע, גם היא מעולם לא התרחשה. העמדת הפנים של כוחות הביטחון מעמידה בסימן שאלה את עמדתם לגבי טיפול במצב; לא בגלל שהם לא יודעים לעשות את העבודה, אלא בגלל שהם בכלל לא מזהים נכון את הבעיה: מערכת ההפעלה פשוט התקלקלה, כפי שחשפה שיטת הספירה של השב"כ וכפי שחושפת המציאות העגומה בשטח.
תמיד האמנו שאנחנו יכולים לסמוך על כוחות הביטחון בשמירה על החיים שלנו. לא פלא שלאור המציאות התחושה הזו מתערערת בקרב רבים. עצם העובדה שסופרים אירוע רק אם היו בו פצועים משמעו שביטחוננו כאזרחים מבוסס לא על כוחות הביטחון אלא על התקווה שיתרחש נס ולא יהיו נפגעים בכל פעם שנזרקת אבן. במאי קרו ניסים, השאלה אם הם ימשיכו לקרות, והאם אנחנו כתושבים יכולים להמשיך ולסמוך על ניסים.
