אחת המוסכמות שהיו מקובלות על הציבור הישראלי לאורך שנותיה של המדינה, זו שגרסה כי יש להותיר את זרועות הביטחון ובפרט את צה"ל מחוץ לקלחת הפוליטית, הייתה אולי הבסיסית ביותר. החברה הישראלית מעולם לא הייתה הומוגנית בדעותיה ומחלוקות חריפות היו נחלתנו עוד בטרם הוקמה המדינה (פלגנותם של היהודים, מיותר כמעט להזכיר, הולכת אחורה אף לעולם העתיק). אך למרות שלא הסכמנו לא על הסכם השילומים עם גרמניה ולא על מדיניות הצנע; לא על גבולות וחלוקת הארץ ולא על מקומה של הדת במרחב הציבורי; לא על שאלות של צדק חלוקתי ולא על הסכם אוסלו – כן הסכמנו על דבר אחד: להותיר את חילוקי הדעות האלה מחוץ לצבא. בדרך למילואים מתווכחים, אך בש.ג אחוות היחידה תפסה את מקומה של המחלוקת המפלגתית.
הרציונל שעמד מאחורי המוסכמה הזו היה פשוט למדי: אויביה של מדינת ישראל אינם מתחשבים במחלוקות הפנימיות שלה. לא הג'יהאד האסלאמי ולא החמאס; לא חיזבאללה ולא משטר האייתוללות מתעניינים בהיקפה של עילת הסבירות או באופייה של הוועדה לבחירת שופטים. הרצון לפגוע במפעל הציוני ולגבות מחיר דמים מיושבי הארץ אדיש לאופן שבו הישראלים מתווכחים על צורתה של הפרדת הרשויות. בהתאם לכך, החוסן הביטחוני שלנו נתפס על ידי ימין ושמאל כאחד כמשאב ציבורי משותף – תנאי הכרחי לעצם קיומו של פולמוס ציבורי. לכולם היה ברור שאם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה תלויים זה לצד זה. את צה"ל – כך הסכימו כולם – פשוט אסור לקחת כבן ערובה במחלוקות פוליטיות.
מוסכמה ציבורית זו, מן הפרות הקדושות המועטות שעוד נותרו לנו, נרמסה לה כליל במהלך המחאה נגד הרפורמה המשפטית. לאחר שתויגה על ידי מתנגדיה כ"הרס הדמוקרטיה" וכמי שתמסד בישראל לא פחות מ"דיקטטורה", הוצב אולטימטום לפתחה של הממשלה: גניזת הרפורמה או הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים. למרות שהרפורמה המשפטית כמכלול נגנזה למעשה, מאות מילואימניקים מיחידות שונות הכריזו בשנית כי יפסיקו להתנדב לשירות מילואים לו תבטל הממשלה את עילת הסבירות ולו תנסה לתחום את כוחו העודף של הייעוץ המשפטי. מעולם לא סיכנו רבים כל כך, הרבה כל כך, כדי לשמור כוח מופרז בידיהם של עורכי דין שאינם נושאים באחריות כלפי הציבור.
על הטענה המופרכת לפיה בעקבות הרפורמה המשפטית או חלקים ממנה ימסדו בישראל דיקטטורה, נכתב כבר רבות. כאן נחזור בקצרה על כך שבין אם מדובר בחופש הביטוי וההתארגנות או בזכות לבחור ולהיבחר; בחופש למחות או בתקשורת חופשית, הרפורמה המשפטית אינה פוגעת באף חירות פוליטית אלא דווקא מחזקת את הרשויות הדמוקרטיות בשיטת המשטר שלנו. למעשה, המוחים בעצמם מודים שבין הרפורמה לדיקטטורה אין דבר וחצי דבר. בדיוק מפני שטיעון הדיקטטורה אינו משכנע הם נדרשים להמציא מושגים חדשים בתורת המדינה, ביניהם המושג "דמוקרטיה חלולה" שאינה אלא דמוקרטיה שאינה מולידה את התוצאות הפוליטיות שבהן חושקים המוחים.
מציאות שבה קומץ של משרתי מילואים מוריד על הברכיים ממשלה שזכתה באמון הכנסת היא הרת אסון. ראשית, היא יוצרת ולמעשה כבר יצרה תקדים מסוכן. מעתה ואילך, כל מחנה פוליטי יודע שכל שעליו לעשות בכדי לסכל מדיניות ציבורית שאינה לרוחו זה להפסיק להגיע לשירות מילואים. בצבא הישראלי, מיותר לציין, משרתים לא רק אנשי שמאל אלא גם מצביעי ימין. לא רק טייסים או לוחמי סייבר יכולים להפסיק להתנדב אלא גם מפקדי גדודי טנקים, מפקדי חטיבות חיל רגלים ושאר בעלי תפקידים מיוחדים במערך הלוגיסטי שבלעדיו אין הצבא יכול לתפקד לאורך זמן. סרבנות זו תהיה נחלתה של כל ממשלה עתידית.
שנית, שימוש בשירות צבאי לטובת השגתם של יעדים פוליטיים עתיד לפגוע קשות בלכידות החברתית של יחידות הצבא. אחרי הכול, איך אמור להרגיש ולנהוג עמית לצוות שתומך ברפורמה כאשר משרתים אחרים מציבים אולטימטום מן הסוג הזה? מדוע הקול שלו והדעה שלו שווה פחות מקולם של המתנגדים? איך אמור הצבא להמשיך ולתפקד כאשר יש מי שעוקפים את הקלפי על ידי שבירה מוחלטת של כל מוסכמות יסוד?
שלישית, התקדים המדובר עלול ליצור דינמיקה בלתי נשלטת של מדרון חלקלק מסוכן מאוד. אחרי הכול, אם נקבל את נרטיב הסרבנים לפיו הממשלה מנסה לכונן דיקטטורה, למה שרק מתנדבי מילואים יפסיקו לשרת? למה שקצינים בסדיר, שוטרים ואנשי שב"כ בשירות לא יניחו את נשקם? האם ההתנגדות לדיקטטורה היא נחלתם של מילואימניקים בלבד? יתרה מכך, למה שאותם קציני סדיר לא יפנו את נשקם כלפי הממשל עצמו? כידוע, כינונה של עריצות היא סיבה מוצדקת להפלת ממשל, כפי שמלמדת אותנו לא אחרת מאשר הכרזת העצמאות האמריקאית.
כרגע, המוחים מתעקשים – לשמחתנו – שלא לנקוט באלימות. אך אם לקחת את דבריהם בדבר כינונה של דיקטטורה ברצינות, מדוע להתנגד לה רק באמצעים שאינם אלימים? ואמנם, קולות שונים כבר השתעשעו ברעיון לפיו השב"כ יוציא את ראש הממשלה לנבצרות וגנרלים לשעבר לא היססו להכריז כי במקרה של משבר חוקתי על הצבא להישמע לפסיקת בית המשפט.
ממשלת ישראל כבר כשלה פעם אחת לטפל באיום הסרבנות ואסור שהיא תכשל בכך פעם נוספת. עוד לא מאוחר לתקן ויותר מידי מונח על כף המאזניים. את המילואימניקים המתנים את המשך שירותם בעצירת הרפורמה יש לשחרר מיחידותיהם גם במחיר של פגיעה בכשירות המבצעית של הצבא. האחריות על פגיעה זו, חשוב להדגיש, מוטלת ישירות על מקדמי הסרבנות. שנית, יש לראות באירוע הזדמנות. בין אם מדובר בארגון מחדש של יחידות, התייעלות בשימוש בכוח האדם או מיפוי של חוסרים – יש לחשוב ברצינות כיצד ניתן למזער נזקים ולקדם שינויים מבניים. שלישית, יש לפתוח בקורסי הכשרה מזורזים לתפקידי מפתח. היות והכשרות לוקחות זמן, יש לנצל במהירות כל דקה של רגיעה כדי לאפשר כמה שיותר מהן. מהזווית של הצבא, יש להקביל את האירוע לרעידת אדמה מפתיעה ומצערת שהובילה להרס נרחב של מחסנים ואמצעים חיוניים שיש ללמוד בטווח הזמן הקצר להסתדר בלעדיהם ובטווח הזמן הבינוני-והארוך להחליפם.
לרפורמה המשפטית אפשר כמובן להתנגד, ויש נימוקים כבדי משקל נגד סעיפים שונים בה. זהו ויכוח לגיטימי שעלינו כציבור לנהל, אך ויכוח שכזה הוא ההיפך הגמור מהמסגור הדיכוטומי של בני אור נגד בני חושך; מהרסי הדמוקרטיה מול מגיניה, שאימצו הסרבנים למיניהם. מבחינתם, אין בכלל מקום לדיון.
זכות המחאה במשטרים דמוקרטים קרובה להיות זכות קדושה. מותר למחות נגד הממשל. מותר להפגין מחוץ לבתים של שרים. מותר להוקיע את צעדיה השונים של הממשלה בכיכר השוק ובכיכר הרשת החברתית. מחאות אינן צריכות להיות נחמדות. פוליטיקה היא עסק קשוח ונבחרי ציבור צריכים לקחת בחשבון שהם עתידים לשלם מחיר ממשי על קידום של צעדים לא פופולריים. עם כל זה אין בעיה. אך את צה"ל מוכרחים להותיר מחוץ למשחק. אין לנו את הפריווילגיה לזהם את הצבא בפוליטיקה.
