שני תחקירים התפרסמו בשבוע האחרון על מוסדות דתיים-לאומיים ותיקים, והם שונים מאוד. הסרט על מדרשיית נעם שיצרו טל בכר ויאיר אגמון, סיפר על מוסד שהיו לו ימי זוהר יפים, ואחריהם ירידה שהגיעה לאנרכיה ובסופו של דבר הביאה לסגירת הישיבה. לעומתו, התחקיר של יפעת ארליך על תלמוד התורה "מורשה" עוסק בימי הזוהר ובאנשי הזוהר של המוסד, ומספר איך לצד לימוד תורה, עידוד ומילים טובות, היו שם גם השפלות ואלימות – לעיתים מצד אותם מחנכים ממש.
המשותף בין שני המקומות הוא התפיסה שלהם כ"ספינת דגל", ביטוי שאיכשהו שרד גם בדור שלא נתקל בצי ספינות מלחמה מלכותי, ומעדיף לעבור מיבשת ליבשת בדרכים מהירות וגבוהות יותר. הביטוי הזה, כידוע, משותף לא רק לשני המקומות האלה – בשליפה מהירה אני יכול לציין מספר דו ספרתי של מוסדות שמצמידים (או הצמידו) את התואר הזה לשמם, כמו גם תארים בסגנון "הסיירת", "חוד החנית" וכן הלאה; ישיבות גבוהות, ישיבות תיכוניות, אולפנות ותלמודי תורה. הבוגרים של אחדים מהם מופתעים לגלות שהציבור הרחב בעצם לא שמע עליהם.
למה זה טוב
אני לא רוצה לטעון שהבעיות מתחילות בגלל החשיבות העצמית. יש בעיות בשלל מקומות, כאלה עם האף בעננים וכאלה שבהם האף נמצא בול באמצע הפרצוף. חלק מאותן "ספינות דגל" הם באמת מוסדות מצוינים, גם אם לא בהכרח מתאימים לכל אחד. הנקודה היא הרבה לפני שלב התוצאות, בשלב המעשים – למה בעצם זה טוב לקרוא לעצמך "ספינת הדגל"? למה לשדר (ולעיתים קרובות לומר במפורש) לתלמידים שלך שהם באופן ספציפי משהו מיוחד, העילית של הנוער או חוד החנית או הדובדבן שבקצפת? מה תחושת החשיבות העצמית הזו נותנת?
למען האמת, דווקא יש תשובה לא רעה לשאלה הזו – המסרים האלה יכולים לפתח אצל החבר'ה תחושת שייכות, גאוות יחידה. קבוצה מגובשת יכולה לעשות הרבה טוב – בסרט על המדרשייה מובאות כמה דוגמאות, ואני יכול לציין שלל דוגמאות שנתקלתי בהן במוסדות אחרים: פעילויות של חסד, של לימוד תורה, של יצירה, של התיישבות ועוד; היא גם יכולה לעשות דברים פחות טובים, וגם לזה אפשר למצוא כמה דוגמאות באותו סרט.
ופה אפשר וצריך לשאול: סביב מה הגיבוש והגאווה האלה נוצרים?
עוד לפני שני התחקירים האלה, בתקופה האחרונה יש לי אלרגיה שהולכת ומתגברת: אני מתחיל להרגיש פריחה בכל פעם שאני שומע משפטים כמו "באיזה עוד מוסד/קהילה זה ככה", "איפה אפשר למצוא נערים כאלה". פעם תלו דף בישיבה שלי, וביקשו לכתוב בו במשפט קצר מהי הישיבה בשבילנו (לצורך איזה פרוספקט לתורמים או משהו מהסוג הזה). כמה אנשים כתבו שם על הלימוד או החברים או האווירה, אחרים החליטו להתחכם ולכתוב על האוכל או התחזוקה או המקלחות, ואחד החבר'ה כתב: "רבנים מהטובים בארץ". אני זוכר שעמדתי מול לוח המודעות והרגשתי אי-נוחות – מעבר לתהייה כמה ישיבות דגם הכותב האנונימי שהוא מרגיש בנוח לדרג את הרבנים שלהן, בשביל מה ההשוואה הזו טובה בכלל?
חינוך לאחריות
חינוך לאחריות הוא דבר חשוב מאוד. אדם ערכי צריך להעביר לאנשים שהוא מחנך, יהיו אלה הילדים או התלמידים שלו, את התודעה שיש להם תפקיד בעולם, והם צריכים להשתמש בכוחות שלהם כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל אני בכלל לא בטוח שלהסביר להם כמה הם מיוחדים עוזר למטרה הזו. לעיתים קרובות זה דווקא יטמיע בהם את התחושה שהם לא צריכים להתאמץ, כי הם הכי טובים בכל מקרה, מה שיגדיל את הכאפה שהם יקבלו כשהם יגלו שהעולם דווקא לא מתכוון ליפול לרגליהם.
במקום זה, היעד צריך להיות הערכה של התכונות הטובות של המקום שאתה נמצא בו, בלי קשר למקומות אחרים. אני בהחלט מחבב משפטים כמו "זכינו לגדול בקהילה שבה כך וכך", או "צריך לדעת להעריך את המחנכים במוסד הזה" וכן הלאה. כמו בכל תחום, ההשוואה הרלוונטית היא לא לאחרים, אלא לעצמנו – מה יכולנו להיות, מה אנחנו בפועל, על מה אנחנו צריכים להודות ומה עוד כדאי לשפר. בשביל זה לא צריך להכניס ללקסיקון ספינה ולא חנית, ואפילו לא דובדבן.
