לפני כמה זמן שוחחתי עם חברת כנסת לשעבר, שהסבירה לי במילים קצרות ופשוטות למה יש בכנסת לא מעט אבות לילדים צעירים, וכמעט שאין אימהות כאלו. "הלו"ז של הכנסת בנוי באופן כזה שמאותת לאימהות צעירות: זה לא המקום שלכן. שניים מתוך שלושת ימי המליאה רק מתחילים בשעה ארבע אחרי הצהריים. גם יום רביעי כמעט לעולם לא מסתיים מוקדם. בשנים האחרונות, ככל שהקואליציות מתערערות, גדל גם מספר הלילות הלבנים בכנסת.
Video: צילום: ערוץ הכנסת
"אם בעבר היה מדובר על 2-3 לילות כאלו בשנה, כיום זה לעיתים פעם בשבועיים. בימי ראשון וחמישי שאינם ימי מליאה המצב לא תמיד טוב יותר. אירועים נקבעים לשעות אחר הצהריים והערב דרך שגרה, ורוב חברי הכנסת הגברים פשוט משלימים מראש עם העובדה שאת הילדים שלהם הם יפגשו רק בסופי שבוע. רק שמה שעבור אבות נשמע לגיטימי בנסיבות כאלו, אצל אימהות לא. זו לא רק החברה שסביב. תראו לי אימא שמוכנה לוותר באופן מודע על המפגש היומיומי עם הילדים הקטנים שלה, לטובת כל שליחות ציבורית – ותהיה זו החשובה ביותר. אז נשים צעירות שהן גם אימהות וגם חברות כנסת פשוט נקלעות על בסיס יומיומי לסיטואציות שהן פשוט בלתי אפשריות". עד כאן תמצית דבריה.
את מחאתה של חברת הכנסת שרן השכל, שעלתה לדוכן עם בתה התינוקת בידיה, יש לראות בהקשר הזה. מחאה כנה שנוגעת הליבה של התסכול האימהי שאותו היא חווה. איך ניתן להיות גם אמא וגם חברת כנסת בו זמנית? עד מתי תהיה הכנסת עיוורת לאופן שבו אימהות לילדים קטנים מודרות דה-פקטו משורותיה? הציניות ששטפה את הרשתות כלפי הצעד שבו נקטה השכל איננה במקום. כל אחד מהלועגים צריך לשאול את עצמו האם זו המטרה שלנו? כנסת נעדרת אימהות צעירות? יתכן אמנם שיהיו כאלו שישיבו לשאלה זו בחיוב, אך דומני שכיום רוב הציבור הישראלי איננו חושב כך.
היינו רוצים לראות כנסת שבה קולן של האימהות נוכח, ונקודת המבט שלהן על כל נסיבות חיינו בא לידי ביטוי. כנסת בלי אימהות לילדים צעירים היא בסופו של דבר כנסת שדואגת פחות לאותם נושאים של הורות, מסגרות טיפול וחינוך, זכויות נשים צעירות ועוד. בעולם אידיאלי דמיוני שבו פערי מגדר לא היו אישו גדול כל כך, זה אולי לא היה כה בוטה אך אנחנו חיים בעולם האמיתי.
אולם, הבעיה בפרובוקציה החיננית של ח"כ השכל היא בכיוון הפתרון שאותו היא למעשה מציעה. לחברות כנסת יש כמה פריבילגיות שנובעות באופן טבעי וראוי מתפקידן. אחת מהן היא הזכות להביא את הילדים לעבודה, זכות שלא קיימת לכמעט אף עובדת אחרת במשק. כולנו, גם גברים וגם נשים, חוטאים מדי פעם בהבאת ילדים לעבודה, בעיקר בימי אוגוסט הנוראים. אף אחד מאיתנו לא מנפנף בזה, מתוך ידיעה ברורה שלא נולד מקום העבודה שרואה את זה בעין טובה, ויש לכך סיבות טובות. עם יד על הלב: מי יכול להגיד שהתפוקה שלו כשהוא מביא ילד לעבודה לא פוחתת דרמטית? מקום עבודה כשמו כן הוא – מקום שאליו באים כדי לעבוד. לא מקום לשירותי בייביסיטינג.
מעבר לכך, גם אינטואיטיבית רובינו מבינים שהערבוב הזה לא נכון. בזמן העבודה עובדים, ואת הזמן עם הילדים מקדישים להם. הפיכת מקומות עבודה למאפשרים עבור הורים לילדים קטנים לא עוברת דרך הבאת ילדים לעבודה אלא דרך הפיכת שעות העבודה לשפויות ומאפשרות יותר. נאום במליאה עם תינוק ביד משדר מסר הפוך בדיוק מהכיוון אליו הכנסת צריכה לשאוף. המטרה איננה לאפשר לח"כיות אימהות את התנאים להיות עם התינוק במשכן 24 שעות ביממה, אלא לתת לה להיות בבית בשעה סבירה ושפויה. הקונפליקט בין אימהות לעשיה ציבורית הוא קשוח, אבל הצעד שבו נקטה ח"כ השכל לא לוקח אותו לכיוון הנכון.