היה היה בית ספר.
הוא היה דבר גדול ואחר כך קרס ונסגר. היה היה בית ספר שאחד מבוגריו חשב שסיפור הקריסה הזה מצדיק סרט דוקומנטרי, והוא הלך ואסף כמה מהמורים וכמה מהבוגרים – חלקם מפורסמים יותר וחלקם מפורסמים פחות – כדי לדבר על המקום ועל הסגירה שלו. היה היה בית ספר שגם שנים אחרי שנסגר, בוגריו חושבים שהוא אחד המקומות הטובים ביותר שהיו. הם מדברים עליו בזחיחות, כמעט. עם איזה זיק בעיניים; זה המקום שהפך אותנו למי שאנחנו.
במוצאי השבת האחרונה הסרט שודר ב'כאן'. קוראים לו "המדרשיה", והוא בה לספר את סיפור עלייתה ונפילתה של מ.נ.פ.ח, מדרשיית נעם פרדס חנה, שהפכה מספינת דגל כלשהי למקום שכבר לא הצליח להצדיק או להחזיק את עצמו, ונסגר. הפיד שלי בפייסבוק – וגם האתר הזה שאתם קוראים בו עכשיו – התמלא בדיונים על הסרט ועל המשמעות שלו. פתח נפתח גם לדברים אחרים – לעיסוק בפנימיות של הישיבות התיכוניות בשנות התשעים, לבלגן ששרר שם בכל פינה, לזריקת האחריות. אדוות אדוות של דיונים.
האם זה משל לציונות הדתית כולה? האם יש בו אמת? האם הוא עומד בכללי האתיקה? למה בעצם הוא מלכלך כל כך על מקום שעשה טוב לרבים כל כך? למה הוא מציג תמונה חד גונית?
בעיני, בכל אופן, זה סרט מעולה. והוא מעולה דווקא בגלל נקודת התורפה שלו. באופן די פרדוקסלי, הדבר שהכי טוב בו הוא מה שחסר בסרט.
כלומר, תחשבו רגע על הסיפור. וכשאני אומר הסיפור אני מתכוון במנותק משלל ההיבטים הסוציולוגים, הדתיים, החברתיים והביקורתיים. סתם, סיפור. סיפור על פנימייה בריטית אליטיסטית אי שם ביורקשייר. סיפור על בית ספר חקלאי בקיבוץ. סיפור על בית אחווה בקולג' בצפון קליפורניה. מה הסיפור של הסרט? זה אותו הסיפור שהתאגיד שם בתור כותרת המשנה של הסרט ביוטיוב:
"סיפורה של ישיבה תיכונית אליטיסטית ומפוארת שהפכה למוסד אנרכיסטי ואלים"
כשאנחנו קוראים את המשפט הזה, ואפילו בלי לקרוא, כשאנחנו ניגשים לראות סרט או לקרוא סיפור. הסיפור בעצם יוצר אצלנו סקרנות שמושכת אותנו להמשיך לקרוא. הוא מבטיח לענות על שאלה. אם זה סרט רומנטי (או חתונה ממבט ראשון), זו השאלה 'האם הם יישארו ביחד'. אם זה סרט בלשי, זו השאלה 'מי ביצע את הרצח', וכן הלאה. במקרה הזה, השאלה היא מה בעצם קרה. הרי את סוף הסיפור אנחנו יודעים, אבל אנחנו רוצים לדעת איך זה קרה. מה גרם לאנרכיזם? מה הוביל לאלימות? מה ייצר את הקריסה?
אבל הסרט לא עונה על זה. יש משפט פה, משפט שם, משהו על הרב יגל שהחזיק את העסק ויצר מוסד אנרכיסטי שמצליח להחזיק את עצמו, וכשהוא עזב הכל קרס, אבל הסרט לא מספר את סיפור הקריסה הזה. הוא בונה את המיתוס, ואז מספר איך המיתוס התפרק, אבל בלי הנימוק העלילתי שמסביר למה המיתוס התפרק. מה הוביל אנשים לאלימות, לפגיעות, לחוצפה, להעדר כל חוש מוסרי בסיסי? מאיפה כל הדבר הזה בא?
אין את זה בסרט. אני חושב שזה מעולה, דווקא, כי זה מאפשר, כאמור, המון דיונים. פותח פתח לניסיונות להבין האם היה פה משהו יוצא דופן, מה בעצם הבעייתיות כאן. אבל קשה להתכחש לזה שההעדר הזה, הריקנות של התשובה לשאלה 'למה', יש בו משהו מאוד מדרשיסטי בפני עצמו.
כי הרי מה בעצם הסיפור. יש כאן מסורת. אנשים באים לישיבה כי זו 'הישיבה הכי טובה'. אבל למה זו הישיבה הכי טובה? מה הופך אותה לכזו? מה היא מעניקה לתלמידים? יש כאן גיבוש, אבל מה יש מתחת לגיבוש? אני לא מדבר רק על דברים כמו ערכים או לימוד תורה (זה היה די מפתיע אגב, ישיבה תיכונית שלא מדובר בה על לימודים בכלל. מה לומדים? איך לומדים? האם יש משמעות ללימוד?), אלא אפילו על השאלה מה המסורת הזו. במה אנחנו נאחזים? התלמידים שמגיעים בתחילת שנות האלפיים ונכנסים במורה שלהם בשם המסורת, בשם ה'אנחנו המשכיות של משהו שאתה מגיע מחוצה לו' – מה זה המשהו הזה?
התחושה שנוצרת כאן היא תחושה של קליפה. של המון אנשים שנאחזים במשהו, אבל אין שום דבר מתחת למשהו הזה.
ואפשר לראות; המון תלמידים מרואיינים בסרט. רובם המוחלט מדברים על המקום עם זיק בעיניים. האלימות, השובבות, החופש – כל הדברים האלה מלהיבים אותם גם כיום. הם לא חושבים שזה היה מקום רע, ואפילו אם הם מודעים למחירים שאחרים (או הם) שילמו על האנרכיה הזו, הם תופסים את האנרכיה כמקום טוב. במובן מסוים הם לא מסוגלים להסתכל על המדרשיה בלי אותו המיתוס שליווה את הכניסה והשהות שלהם עצמם במדרשיה – מיתוס שנדמה שהוא ריק בבסיסו. נבנה על מסורת שכבר שנים איננה כאן.
כאמור, זה סרט מעולה בעיני. אני חושב שהוא מספר המון דברים על הציונות הדתית, על ישיבות תיכוניות, על פנימיות, על גבריות ומיניות, על סמכות ואנרכיה, מסורת ואמונה. דווקא זה שהוא מציג תמונה חלקית, לא מלאה, הופך אותו לכזה שמציג את התמונה הכי נכונה שאפשר להציג.
