השמועות ולוח השנה מספרים לי שתכף מתחיל "החופש הגדול", שבואו נתעכב על זה רגע: מי טבע את המונח הזה? למה לא לקרוא לזה "חופשת הקיץ", "חופשה מהלימודים", "חופשת הקניונים מלאים בכל שעה ביום". למה לתת שם שטומן בתוכו כל כך הרבה ציפיות ואכזבות בו בזמן?
הטראומות הגדולות קרו בחופשים שבהם הוריי רשמו אותי לקייטנות. אני לא יודעת אם זה כי סבלתי מחום כבר מגיל שש ובשנות התשעים עוד לא היו מזגנים בכיתות ובאוטובוסים או שזה קשור לעובדה שהייתי כל כך חננה, שחוברות העבודה לחופש הגדול ריגשו אותי יותר מלצעוק יחד עם ילדים שאיני מכירה "אתם מאזינים לחבר'ה גזעיים, אתם מאזינים לטובים שבטובים". אז יותר משספרתי את הימים לסוף שנת הלימודים, ספרתי את הימים לסוף הקייטנה.
היום אני מבינה שאולי קייטנות כלל לא מתאימות לילדים קטנים. צריך לעשות קייטנות לאנשים שיֵדעו להעריך אותן באמת, שישמחו לקבל כל יום שוקו ולחמנייה בלי לחשוב על מה יקרה להם בבטן (מה הקטע הזה שיש גיל שמפסיקים לעכל שוקו בשקית?), שייהנו מסדנה להכנת ראש דשא או מיום בישול בבוקר קיצי, בלי דאגות של שגרת החיים הנושפת בעורף.
אגב, הבנתי שלקייטנות היום יש הרבה יותר מה להציע: מתחם נינג'ה, אימוני גלישה, סדנת הייטק ואפילו קייטנת היפ הופ או קונדיטוריה, כך שלא מדובר בבייביסיטר המוני לחופשת הקיץ, אלא ברכישת תעודה מקצועית במסלול ישיר לשוק העבודה. בקייטנה שלי בשנות התשעים, השיא היה הופעה של חנוך רוזן, וגם אז גילינו שזה לא היה הוא, אלא פנטומימאי אחר ולא מוכר. אוי על מפח הנפש שחווינו אני ושאר הילדים. מה הפלא שסמכתי יותר על חוברת עבודה בחשבון?
