לאחרונה קרו שני מקרים בהם התחדדו לי משמעויות חדשות שלא חוויתי עד כה בהתמודדות עם האלרגיה.
הראשון – מסיבת יום הולדת לילד שלי, שאלרגי לחלב, יחד עם חבר שאחיו גם אלרגי, אבל לבוטנים וסויה. השני – רכישת מצרכים לכדורי שוקולד עבור שכבה שיש בה ילד וילדה אלרגיים לבוטנים, ילדה צליאקית, ובכיתה ממול – הבן שלי, אלרגי לחלב.
בשניהם הייתי מעורבת כי בואו, אמא לאלרגי תמיד מעורבת. היא פשוט יודעת שאחרת זה יחזור אליה, וכבר מעדיפה לדעת הכל מראש, להתנדב לכל משימה ובכלל – להיות בסביבה.
אז ביום ההולדת הופקדתי בשמחה על הכנת העוגה המשותפת ופתאום קלטתי שאני בבעיה. מה הבעיה? נסו למצוא ציפוי לעוגה שלא מכיל ולא עלול להכיל את שלושת האלרגנים. ספוילר: זה קשה. וזה לא רק למצוא רעיון ומצרכים, אלא בכלל לזכור לבדוק כל דבר. לא רק את הציפוי, גם את הקישוטים. לא רק את הקישוטים, גם את הקקאו. ואף מילה על קצפת. מדובר בלופ אינסופי. באלרגיה לחלב אני כבר מיומנת, אבל כל היתר? זה לבדוק הכל מאפס ואסור לטעות.
בקניית המצרכים לכדורי השוקולד התנדבתי בשמחה ללכת לסופר ומצאתי את עצמי קצת אבודה. הבן שלי בכיתה ממול, אז חמאה לא באה בחשבון, מפחידה אותי המחשבה על חמאה מרוחה ברחבי המבנה. הצליאקית צריכה ביסקוויטים משלה, וזה באמת בקטנה, אבל רגע – אין סוכריות צבעוניות שלא עלולות להכיל בוטנים? אין שוקולד שלא מכיל בוטנים וגם גלוטן? זו הייתה קנייה קטנה אבל מסובכת, והיא לקחה לא מעט זמן.
ופתאום הבנתי שני דברים – קודם כל, כמה קשה להיות מולטי-אלרגי. כי מילא חלב, אבל ילד אחד שאלרגי לחלב וביצים? ילדה אחת שאלרגית לבוטנים ואגוזים? זו מורכבות כל כך גדולה וזה פשוט מתיש. עד שכבר מצאת מאכל שאין בו חלב פתאום יש בו משהו אחר. הורים למולטי-אלרגיים – אתם ראויים להדליק משואה כל שנה.
ולא פחות מזה – כמה זה לא מובן מאליו להתחשב כשהאלרגיה לא שלך. כי אני נורא רגילה לאלרגיה הזו, היא חלק בלתי נפרד ומתמשך מהחיים ומההתנהלות סביב אוכל, אבל אחרים? צריכים להשקיע לא מעט אנרגיה בלזכור, בלהבין, בלבדוק. הם פשוט לא רגילים לזה. שלא תבינו לא נכון, אין פה קורבנות או משהו, אבל בהחלט יש אתגר. הוא קיים. וכאמא לאלרגי חשוב לי לזכור שמי שמתחשב משקיע בזה מחשבה ורצון טוב, וזה ראוי להערכה.
בטור הקודם דיברתי על הסברה נעימה, והפעם אני רוצה להפנות זרקור לצד טכני לכאורה אבל מהותי מאוד – והוא חלוקת מזון במסגרות חינוכיות. אני לא יודעת למה ואיך, אבל בשנים בהן הילדים שלי במערכת החינוך שמתי לב שכל הזמן מחלקים להם מזון (אם אפשר לקרוא לסוכריית טופי מזון, זה כבר דיון נפרד וחשוב), ואני באמת לא זוכרת שאצלי כילדה זה היה כל כך תדיר.
הרצון של הדור שלנו לפנק את הילדים הוא רצון נפלא, אבל לתחושתי – קצת יצא משליטה. שכיחות הילדים האלרגיים הולכת וגדלה, והיום כבר כמעט ואין מסגרת ללא אלרגי אחד לפחות. אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו מה אנחנו בעצם עושים כאן עם כל חלוקת הממתקים והאוכל. אולי קצת איבדנו שליטה? אולי יש דרכים אחרות, בטוחות יותר, בריאות יותר, וכן – אפילו זולות יותר, לפנק ולעורר מוטיבציה?
ואסיים בקריאה חשובה לכל ועדי ההורים וההנהגות בגנים ובבתי הספר – שימו לב. שימו את הלב שלכם בנושא הזה של האלרגיה. תשאלו אם יש ילדים אלרגיים, תבקשו מידע מההורים שלהם (לפעמים הם לא בוועד! תתפלאו!), נסו למצוא פתרונות שבהם אף ילד וילדה לא ירגישו חריגים או חלילה יפגעו. קחו אחריות אמיתית, מכל הלב, ואני מבטיחה לכם שתקבלו תחושה מעולה בחזרה והמון הערכה.
לתגובות, שיתופים וכל שאלה – אני כאן ronni.allergymom@gmail.com
