אני זוכר את יוסף וינגרטן צוחק עליי בהפסקה. איזה מין שם זה עדן? זה שם של בנות חילוניות! זוכר את עצמי מהרהר בזה לראשונה. תכלס יוסף וינגרטן צודק. בכל התלמוד־תורה שלנו לא היה אפילו עדן אחד לרפואה. היו הרבה שמואלים והרבה יוספים והרבה נתנאלים, אבל עדן לא היה. לא עניתי ליוסף וינגרטן. שתקתי ושתקתי ואז קצת בכיתי בצד. לא נחמד להרגיש שונה. אני זוכר אותך מטפס במדרגות עם המגבעת על הצד, המזוודה האפורה הקשיחה ביד והמקטרת הריחנית בפה. ראית אותי. שאלת מה קרה ואני סיפרתי לך. אני זוכר שחייכת ארוכות ואז המתקת איתי סוד: אתה יודע שגם לי פעם קראו בשם אחר? הנדתי בראשי. שתדע שעדן זה שם מאוד יפה, אתה יודע למה? כי הוא מספר סיפור. יוסף זה שם משעמם. יש מיליון יוסף בתלמוד תורה הזה. אבל עדן יש רק אחד. ורק אחד זה סיפור. ומאז חשבתי אחרת על ה"אחרוּת" שלי ועל השם שלי ועל הסיפור שלי ובעיקר עליך.
מחוץ לבית ההלוויות התאספו אנשים אט–אט. ואז ברגע אחד מוזר ראיתי לפתע בעיני רוחי את כל גיבורי הסיפורים שסיפרת באים ועומדים בשקט בפינה
הנוהל היה כזה: הצלצול היה רועם והחבר'ה הגברים בכיתה היו שועטים החוצה בנהמות מוזרות אל מגרש הכדורגל, ואנחנו, החבר'ה הפחות גברים, שלא לומר החנונים, היינו נשארים בכיתה, אוכלים סנדוויץ' ואז מתאספים סביב השולחן שלך. אתה היית מוציא מהתיק את הערכה המיוחדת של האיור ומתחיל את הסקיצות הראשוניות בעיפרון בקווי מתאר עמומים. והיה הרגע שבו היית לוקח את העט השחור הדק ומפיח חיים מדויקים בדמויות העיפרון המטושטשות, והיינו מרגישים נוכחים ברגע של בריאה וקוראים קריאות וואו! ואתה היית מחייך ואומר לנו, תנסו גם, לצייר זה בריא. אני זוכר היטב את סלאב, גיבור הקומיקס שאיירת בהפסקות עבור "המודיע הצעיר" וזוכר את עצמי משרבט את דמותו גם שנים אחר כך על ניירות מזדמנים. לצייר זה בריא.
התלמוד־תורה שלנו היה חתיכת הפקרות. התכנים הלימודיים היו ישנים ולא רלוונטיים, צוות המורים היה מנומנם ומיואש והתלמידים היו תלמידים. שובבים, קופצניים ולא פראיירים. ואתה כאילו הרגשת את כל זה ובחרת לייצר עבורנו חוויה אחרת. את קירות הכיתה כיסית בתמונות צבעוניות ומסקרנות, מדי בוקר היית מרטיב גירים בכל מיני צבעים וממלא את הלוח באיור תומך לתכני הלימוד של היום הבא. ואז בשעה האחרונה של היום היית מתבונן בנו, מוזג פפסי מקס לכוס חד־פעמית, לוגם לגימה ארוכה ומגנב את הגזים שנתפסו בשפם שלך, ואז היית קם בחשאיות אל הארון הלבן הנעול, פותח אותו, שולף ספר עטוף נייר ומקריא לנו אותו בהמשכים. ככה למדנו על החזרה בתשובה של ז'אן ולז'אן מעלובי החיים, ככה למדנו על צדק מאדמונד דאנטס הרוזן ממונטה כריסטו, ככה למדנו ציונות משרה גיבורת ניל"י ובעיקר למדנו על חוויית כיתה אחרת. כזו שנשארת גם שנים אחר כך כזיכרון טוב. אמיתי. חי.
מהרגע שקיבלתי את בשורת פטירתך אני עסוק בהעלאת זיכרונות ממך, בעיקר ביני לבין עצמי. אין לי הרבה עם מי לשתף אותם. עם חברי הכיתה, רובם ככולם, אין לי שום קשר. זיכרונות הם הדבר הכי משמעותי שאדם משאיר אחריו. זיכרונות וסיפורים. לפני ארבע שנים חידשתי איתך את הקשר. הכרתי בך פן נוסף של סיפור שאולי עוד אזכה לספר ביום מן הימים. בישיבה, כשלמדנו בבא קמא והגענו לפרק שישי, פרק הכונס, פתאום התחלתי לקרוא את המשנה הראשונה במנגינה שאף אחד לא הכיר. המנגינה שאתה שרת כשלימדת אותנו את הפרק הזה. "הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצא והזיקה פטור, לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה חייב. נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים (כאן היית מכניס דרמה) ויצאה והזיקה פטור". זה היה היום הראשון שפגשתי אותך בחיים. זה היה דף הגמרא הראשון שלמדתי בחיים. ככה נראית "גירסא דינקותא".
ביום שלישי בלילה יצאתי ברגל מביתי בנחלאות אל בית ההלוויות שמגר. במהלך הדרך הקצרה ראיתי שעולם כמנהגו נוהג. שום דבר לא עצר לכבודך. ככה זה. הקיום הוא בר־חלוף במובן הכי פשוט ומדכא. מחוץ לבית ההלוויות התאספו אנשים אט־אט. תלמידים צעירים שלך, קולגות, משפחה. ואז ברגע אחד מוזר ראיתי לפתע בעיני רוחי את כל גיבורי הסיפורים שסיפרת באים ועומדים בשקט בפינת בית ההלוויות. ראיתי את ז'אן ולז'אן מרכין ראש, ואת הרוזן ממונטה כריסטו מניח זר פרחים, ואת שרה גיבורת ניל"י מתייפחת ואת סלאב מהקומיקס מסתיר דמעות מאחורי משקפי שמש ואת זה שכנס את צאנו לדיר ואפילו את יוסף וינגרטן. ידעתי. סיפורים חיים לנצח.
לזכר המורה שלי, משה (עופר) מאלר זצ"ל, 1961-2023
