הבוקר אישרה ועדת החוקה של הכנסת לקריאה שניה ושלישית את הצעת החוק המבקשת לדחות את מועד הבחירה לרבנות הראשית בשמונה חודשים. החלטת הדחייה מגיעה אחרי כמה חודשים של עיסוק ציבורי אינטנסיבי במינוי הרבנים הראשיים החדשים לישראל, במה שמסתמן כמו מערכת הבחירות הצינית והפוליטית ביותר שידעה הרבנות, ושממחישה יותר מהכל את המסקנה הבלתי נמנעת כי עבר זמנו של המוסד הזה.
במירוץ הנוכחי לרבנות הראשית כמעט ולא נשאר שום דבר נקי. בעיסוק הפוליטי של החודשים האחרונים במינוי הרבנים הראשיים לישראל ומועצת הרבנות נראה שכמעט כל גבולות הציניות נחצו. החל מהדיל הפוליטי בין מפלגת ש"ס למפלגת "הציונות הדתית", שמראש סימן את הבחירות הללו כאירוע פוליטי בלבד, דרך התערבות של השר לשירותי דת בדמות התקנת תקנות שנועדו להאריך כהונה של רבני עיר ותיקים שאמורים לפרוש עם הגיעם לגיל שבעים וחמש, כך שאלמלא הדחייה יכלו להמשיך ולכהן באספה הבוחרת, ועד הקמת ועדה שהקים שר האוצר ויו"ר "הציונות הדתית", בצלאל סמוטריץ', לבחירת המועמד הציוני דתי למשרת הרב הראשי, שגם היא התערבות ברורה בהליך הבחירות. הקמת הועדה שנועדה להציג מועמד "מוסכם" ובכך כמעט ולרוקן את שיקול הדעת של הגוף הבוחר ואף עשויה להרתיע מועמדים פוטנציאליים אחרים מלהתמודד בבחירות, ביודעם כי אין להם כל סיכוי להיבחר. זה לא חדש שדמות פוליטית מקדמת מועמד מסוים, אבל ההחלטה לעשות זאת במסווה של הקמת ועדה חיצונית, שבפועל מקיימת הליך בחירה מקדים להליך הבחירות שהוסדר בחוק, הוא בוודאי לא דבר רגיל.
גם ההחלטה לדחות את הבחירות נתפסת בציבור כהחלטה פוליטית-אישית. ואם להאמין לפרסומים, מדובר במעשה מחושב של אריה דרעי המבקש בכך להקל על התחרות באופן שיסייע להתמודדות של אחיו, הרב יהודה דרעי, במירוץ. ייתכן כי ההחלטה לדחות את הבחירות היא ההחלטה הנכונה במצב שנוצר, אולם דחיה של שמונה חודשים, שיכולה לפחות ברמת מראית העין לסייע לפתור קושי מול אחד המועמדים שהוא גם במקרה קרוב משפחתו של יו"ר ש"ס, לא מוסיפה הרבה כבוד להליך הבחירות שממילא כבר מצטייר בעיני הציבור כמופע של נפוטיזם.
הליך הבחירות לרבנות הפך מזמן לעניין פוליטי, ומה שקורה בסבב הנוכחי לא באמת חדש, ולכן אין זה מפתיע כי בשנים האחרונות אמון הציבור ברבנות הראשית נמצא בשפל חסר תקדים, כאשר סקרים מלמדים כי כ-80% מהציבור היהודי בישראל איננו נותן בה אמון. הרבנות הראשית, שאמורה היתה להיות הגוף הממלכתי המייצג את המסורת היהודית, והוקמה על מנת לקרב בין מסורת ישראל לכלל חלקי החברה הישראלית, איבדה את דרכה בגלל אותו תהליך פוליטיזציה.
סמכויות הרבנות שהוקנו לה בחוק אינן רבות, ורובן בעלות אופי מנהלי, כאלו שיכלו להתבצע באמצעות המשרד לשירותי דת, שהוקם כדי לספק שירותים כאלה בדיוק. כך במקרה של הענקת תעודות כשרות וכך גם לגבי רישום הנישואין. יתר התפקידים, מלבד מתן כשירות לרבנים לכהן כדיינים, הם תפקידים סמליים, של מתן ייעוץ לציבור השואלים וחיבור בין כלל חלקי האוכלוסייה.
אם לפני המרוץ הנוכחי היו מי ששאלו מה הצורך להחזיק במוסד שכזה ולקיים הליך בחירה ייחודי לגוף שלא ברור עד כמה הוא נצרך, הרי שהבחירות האחרונות ריסקו גם את התדמית המוסדית של הרבנות כך שלא ברור כמה ניתן אפילו לדבר על חשיבות תפקידה הייצוגי.
לא סתם בחר המחוקק לקבוע הליך בחירה מיוחד לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות. החוק קובע כי הליך הבחירה ייעשה על ידי אסיפה בוחרת, גוף המורכב מ-150 נציגים שאמור לייצג את כלל החברה הישראלית. האסיפה הבוחרת והליך הבחירה המיוחד אמורים היו לבטא את חשיבות מוסד הרבנות ולאפשר לה לממש את תפקידה כגוף המחבר בין כלל חלקי האוכלוסיה, ונועדו לאפשר הליך תקין, נקי משיקולים זרים ופוליטיים, שיבטא ככל האפשר את צרכי החברה הישראלית כולה.
יש לציין כי גם הליך הבחירה המוסדר בחוק אינו נקי מכשלים. כך, למשל, אין באסיפה הבוחרת ייצוג הולם לנשים, אין ייצוג ליהדות התפוצות (המושפעת אף היא מהחלטות הרבנות הראשית, למשל בנושא הגיור), ולמעשה האסיפה הבוחרת, שמטרתה להבטיח ייצוג של כלל הציבור, מורכבת בעיקר על ידי נציגים של הרבנות הראשית עצמה, כך שבפועל מדובר בגוף ציבורי שבוחר את עצמו על ידי נציגיו, בזמן שקולו של הציבור בהליך הבחירה קטן. אולם, מעבר לכשלים האינהרנטיים האמורים, נראה כי אין כל משמעות להליך הבחירה שמסתמן כדיל פוליטי ותו לא.
לכן, נדמה כי דווקא אלו שרוצים בחיזוק כוחו של מוסד הרבנות מובילים לפגיעה הגדולה ביותר ברבנות עצמה ובמה שהיא מסמלת. הנזק של התנהלות כזו הוא בעיקר בפגיעה באמון הציבור בגוף זה ובחתירה תחת ההצדקה המרכזית לקיומו. בעבר, לרבנות היה מקום של כבוד בעיצוב אופייה היהודי של המדינה, ובחזון, יש לרבנות תפקיד של קירוב אמיתי ליהדות. כעת, משהחזון הולך ומתרחק, ואמון הציבור במוסד הרבנות רק הולך ופוחת, צריך לשאול האם הוא בכלל נצרך, והאם כל המאמץ הפוליטי לבחירות הרבנים הראשיים רק רוקנו מתוכן את תפקידו של מוסד הרבנות עצמו.
