כולנו הכרנו את הילד הזה בשכונה שלנו שהביא כדורגל למגרש כדי שכולם יוכלו לשחק, אבל ברגע שהוא הפסיד או שהחבר'ה החליטו שהיה פאול והוא לא הסכים, הוא לקח את הכדור, פוצץ את המשחק והלך הביתה.
"שוברים את הכלים ולא משחקים" הייתה התחושה העיקרית שעלתה אצלי מהטור שפרסמה כאן עו"ד ליאת קליין מארגון נאמני תורה ועבודה – פארסת הבחירות לרבנות הראשית: האם הגוף הזה עדיין רלוונטי? – השורה התחתונה של הטור הייתה שהפוליטיקה השתלטה על מערכת הרבנות הראשית, שמערכת הבחירות הנוכחית היא הצינית והפוליטית ביותר שידענו, ומשכך – עבר זמנו של המוסד וצריך לשאול האם הוא בכלל נצרך.
עם העובדות שהציג המאמר בדרך למסקנה הזו קשה להתווכח. הדחייה של הבחירות בחצי שנה בגלל הצורך של אריה דרעי להכריע בין אחיו לבין בנו של הרב עובדיה זצ"ל; התרגילים שעושה שר הדתות כדי לוודא שהגוף הבוחר יהיה כלבבו ועוד ועוד – כל אלו באמת מטשטשים את הכבוד של הרבנות הראשית וההליך כולו. אין ספק שלא זו המציאות שראה בעיני רוחו מייסד הרבנות הראשית, הראי"ה קוק זצ"ל, ושלא כך הוא ראה את הליך הבחירות למוסד שתלה בו תקוות רבות כל כך.
אז למה ההקדמה על הילד המעצבן מהשכונה והכדור שלו? כי במערכת הבחירות הקודמת לרבנות הראשית, לפני עשור, ארגון נאמני תורה ועבודה בכבודו ובעצמו עשה לא מעט מהלכים פוליטיים כדי שייבחר רב ההולם יותר את הכיוון שאליו צריכה ללכת הרבנות הראשית מבחינתם.
באותם ימים, בשנת 2013, בראשות הבית היהודי עמד נפתלי בנט שהתחייב ש"משהו חדש מתחיל גם ברבנות הראשית", כשלרשותו 12 מנדטים וכוח פוליטי לא מבוטל. החרדים היו מחוץ לממשלה (אבל פעלו בשיתוף עם נתניהו מבחוץ), יאיר לפיד היה השותף הבכיר השני בברית האחים, והיה נראה כאילו לפחות מהבחינה הזו, זה אמור להיות קלי קלות. במצב הפוליטי דאז, ארגון נאמני תורה ועבודה החליטו לוודא שהרב סתיו ייבחר. יחד עם ח"כ אלעזר שטרן קידמו שם חוק שהציע לשנות את הגוף הבוחר מ-150 ל-200 ולקבוע שרבע מהגוף הבוחר יהיו נשים. המטרה הייתה ברורה – לשנות את כללי המשחק כדי שייבחר הרב המועדף עליהם.
ובעוד יד אחת פועלת כדי לקדם את חוק שטרן שבאופן מובהק יפעל לטובתו של מועמד אחד, היד השנייה הגישה בג"ץ נגד העיכוב בבחירות לרבנות וכדי למנוע את החקיקה של חוק "עמאר-אריאל" שקידם הרב דרוקמן, שנועד לאפשר לרב אריאל להתמודד לתפקיד. בנוסף הארגון עתר לבג"ץ בדרישה למנוע בחירת רב ראשי שאין בידו הסמכה לדיינות, כדי לסכל את מועמדתו של רב נוסף. החוק של שטרן לא עבר בסוף כי החרדים והחרד"לים סינדלו אותו אבל השאלה בעינה עומדת: אז מתי שינוי כללי המשחק זה "קומבינה" ומתי פעולה לגיטימית ומבורכת? לנאמני תו"ע הפתרונים.
עו"ד ליאת קליין טוענת שוועדת הרבנים שהקים בצלאל סמוטריץ' לבחירת המועמד של הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי האשכנזי "תרוקן את שיקול הדעת של הגוף הבוחר ואף עשויה להרתיע מועמדים פוטנציאליים אחרים מלהתמודד בבחירות, ביודעם כי אין להם כל סיכוי להיבחר". לעומת זאת, כשנפתלי בנט הודיע בישיבת סיעה של הבית היהודי שהרב דוד סתיו הוא המועמד של הבית היהודי למשרת הרב הראשי האשכנזי, זה כנראה היה מקובל, ולא הרתיע מועמדים אחרים מלהתמודד.
קשה שלא לתהות איך ועדה של רבנים (שאגב, על פי הפרשנויות לא בחרה את המועמד שהשר סמוטריץ' העדיף) שכללה עשרות רבנים ממגוון רחב יחסית של הציבור הסרוג, פחות דמוקרטית או מייצגת מהחלטה של יו"ר הסיעה לקדם את מועמדתו של הנציג שבו הוא רצה.
אדגיש – הדיון כאן בכלל לא עוסק בשאלה אם ההצעה של ח"כ שטרן להגדלת הגוף הבוחר הייתה טובה או לא. גם לא בבחירה של בנט ברב מסוים או בהחלטה של הוועדה שתמכה ברב אחר. הנקודה פשוטה מאוד – אם מבחינת נאמני תו"ע לשטרן ובנט היה מותר, אין שום סיבה שלסמוטריץ' או לשר הדתות מלכיאלי, שהאריך כהונת רבני ערים כדי להשפיע על הגוף הבוחר, יהיה אסור.
נראה כי כל עוד הם יכולים ויש להם כוח פוליטי או ממון, בנאמני תורה ועבודה מוכנים לשחק עם הכללים: לתמוך בהצעות חוק שיקדמו מועמד אחד, להגיש עתירה לבג"ץ שתסכל מועמדות של מועמד אחר, ולעשות דילים עם כל מי שצריך כדי לוודא שהתוצאה הסופית תהיה לרוחם. אבל ברגע שהם מגלים שמולם עומדים כוחות פוליטיים חזקים מהם, שהמטרה שלהם לא הושגה ושהתוצאה לא מוצאת חן בעיניהם, הם מגיעים למסקנה שאת הרבנות הראשית בכלל צריך לפרק כי עבר זמנה, ומספיק למנות איזה פקיד כי אפילו את תפקידה הייצוגי הרבנות כבר לא עושה. דמיינו שזמביש או דניאלה וייס יקראו ל"הפסקת הכיבוש" והקמת מדינה פלסטינית, רק כי במועצת יש"ע לא קיבלו את דעתם על "הסכם המאחזים" או זהותו של יו"ר המועצה.
גם בעשור האחרון, מאז שנבחרו הרבנים הראשיים הנוכחיים, מנסים בנאמני תורה ועבודה להשפיע על פעולות הרבנות הראשית לישראל כדי להועיל, לשיטתם, לפניה ודמותה של הרבנות הראשית. הם מגישים עתירות לבג"ץ, מקדמים חוקים ופועלים בשלל נושאים כמו כשרות וגיור כדי שהרבנות הראשית תפעל לפי מה שטוב בעיניהם. אם כוונתם טהורה וכל מטרתם היא שיפור ושינוי, אי אפשר באותה נשימה גם לקרוא בקול למה צריך את המוסד הזה בכלל, כשזה לא מצליח להם.
בהתנהלות כפולה כזו, הם ממש כמו אותו אוהד בית"ר במערכון של הגשש החיוור שקבע שהם "רוצים לקבוע, פעם אחת ולתמיד, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר", ואם זה לא יינתן להם, הם "ישרפו את המועדון".
בעולם אוטופי לא היה צריך בכלל גוף בוחר ורבני ישראל כולם היו ניגשים למועמד אחד שלכולם היה ברור שהוא ראש וראשון לחכמי ישראל, ומתחננים שיסכים לקבל עליו את התפקיד. בעולם מושלם, כל אזרחי ישראל היו יודעים את שמותיהם של הרבנים הראשיים לישראל, משחרים לפתחם ולמוצא פיהם ורואים בהם דמויות שמבטאות את המוסר העליון, את מוסר התורה, הצדק, האמת והשלום.
לצערי, העולם עוד לא מושלם והפוליטיקה היא חלק מהמשחק הזה שנקרא הבחירות לרבנות הראשית לישראל. צער גדול ממלא אותי בכל פעם שאני קורא על "דיל", חוק פרסונלי, או ניתוחים שהרב X קידם את הרב Y כדי לחסום את הרב Z. אפשר לבכות על זה, אפשר לנסות לשנות את זה, אבל אי אפשר גם לעשות פוליטיקה, קומבינות ודילים, ולהשתמש באותן שיטות כדי לנצח, וכשלא מצליחים – לשרוף את המועדון.
