כבר כתבתי כאן על הסרט "המדרשיה", כאשר צפיתי בו בהקרנת הבכורה בפסטיבל דוקאביב, לפני כמה שבועות. אבל עוצמת התגובות סביב הסרט, מאז הוקרן במוצאי השבת האחרונה בערוץ כאן 11, שוב מחזירה אותי אליו. זו אכן פליאה גדולה: איך קורה שסרט על מוסד תיכוני זוכה לכל כך הרבה תשומת לב ופולמוס ציבורי סוער?
נראה שלכמה קהלים שונים יש סיבות שונות בגללן הסרט עורר את תשומת ליבם. אנשי השמאל רואים בו משל לאלימות שהם מייחסים לכלל אנשי הציונות הדתית, בגלל מפעל ההתיישבות בשטחים. הנה, הם אומרים, בסרט אפשר לראות את שורשי אלימות המתנחלים בעובדה שהם גדלו ללא גבולות כבר באחד המוסדות החינוכיים היותר בולטים של המגזר. המדרשיסטים זועמים על הסרט מפני שרובם המכריע זוכר בערגה את שנות המדרשיה, והם כועסים על שכל השנים היפות האלה מוכתמות עכשיו בגלל האלימות שהתפשטה במדרשיה בעשור האחרון שלה. ואילו שאר בני הציונות הדתית עומדים ומשתאים, ממש כמו רוב הצופים החילונים, איך קרה שמוסד כל כך אלים נשאר בתודעת בוגריו והציבור הדתי-לאומי כולו כמוסד כל כך יוקרתי, ואיך קורה שבוגריו ממשיכים להעריץ אותו גם כיום.
ננסה אפוא להתייחס כאן לתגובות השונות שהסרט מעורר, אחת לאחת. ראשית, יש לדחות מכל וכל את התזה שהאלימות שהיתה במדרשיה היא הסמל והפרומו לאלימות המתנחלים בשטחים. קודם כל, גם האלימות בשטחים היא תוצאה של נסיבות מאוד ייחודיות; הסכסוך הישראלי-פלסטיני אמנם נוגע לכל מרחבי ארץ ישראל, ופעולות טרור רבות התרחשו גם בתוך הקו הירוק, אבל אין ספק ששיאו ממוקם ביהודה ושומרון. שם מתגוררים רוב הטרוריסטים הפלסטינים, ומספר הפיגועים המתרחשים כלפי המתנחלים גבוה בהרבה משיעורם היחסי של תושבי יו"ש בין כלל אזרחי ישראל.
מנגד, בגלל הביקורת הבינלאומית על עצם ההתיישבות הישראלית בשטחים, והעין הבינלאומית הפקוחה על המתרחש באזורים אלה, יוצא שהתגובה הישראלית הממלכתית למעשי הטרור האלה מוגבלת בפועל הרבה יותר מכפי שהיא מוגבלת מול פיגועים שמבצעים ערבים אזרחי ישראל, או אפילו פיגועי פלסטינים בתוך השטח הריבוני של ישראל. התוצאה היא שהתושבים מתוסכלים מאוד, וככל שעוברות השנים יש ביניהם גם יותר ויותר אנשים, במיוחד בני הדור הצעיר, שמתפתים לתגובות נקמה אלימות.
ככל שפעולות הנקמה האלה חמורות ופסולות, עדיין אין בהן כדי ללמד על אלימות בוטה במיוחד במחנה הציונות הדתית. הראיה, שבני הציונות הדתית החיים ברעננה או בירושלים בהחלט אינם אלימים יותר מחבריהם החילונים. אדרבה, בלי לבדוק את הנתונים, נדמה לי שניתן להמר בביטחון שמעשי האלימות המיוחסים לבני הציונות הדתית ברעננה או בירושלים כנראה מעטים יותר משיעורם באוכלוסיית הערים האלה. כלומר: הבעיה היא לא אופיו של המגזר, אלא אופיים של החיים ביו"ש. יתר על כן: במידה שיש פעולות אלימות בקרב מבוגרים תושבי יו"ש, ניתו להניח שהן מבוצעות לא רק על-ידי בוגרי המדרשיה, אלא גם על-ידי בוגרי מוסדות חנוניים בהרבה. ואילו נוער הגבעות המפורסם, שלו מיוחסות עיקר עבירות האלימות, בכלל לא זכה להכיר את המדרשיה וחלק מבניו בא לעולם אחרי שנסגרה.
לגבי גאוות המדרשיסטים במוסדם הפרוע – כמדרשיסט שאוהב את המדרשיה וסולד מאלימות, אז והיום, החידה אינה גדולה מדי בעיניי. ככלל, מוסדות פנימייתיים מעצימים (לטוב ולרע) את החופש ועולם החוויות של גיל הנעורים. החיים החברתיים התוססים, שבני נוער מכל העולם מתרפקים עליהם בהתבגרם, מקבלים אופי תוסס פי כמה כשמדובר בנערי פנימיה, והסיבות ברורות; ההורים לא נמצאים בתמונה, בוודאי הרבה פחות בתמונה מנערים המבלים את נעוריהם בעיר וגרים בבית ההורים; ובוודאי כך הדבר בימים שבהם עוסק הסרט, כאשר הסמארטפונים לא יכלו לקשר ולשדר בזמן אמת כל מה שקורה בכל נקודה בגלובוס.
במדרשיה נוסף למצב הטבעי הזה גם חופש באמת יוצא דופן – שוב, לטוב ולרע – אבל גם קשר עמוק מאוד בין החברים. המדרשיה טיפחה בתלמידיה את דיבוק החברים ברמות באמת לא מקובלות: ללמוד יחד לבחינות ולדאוג לכך שגם התלמיד החלש ביותר יעבור את הבחינה (כולל עידודו הגלוי של הרב יגל לאפשר לחלשים להעתיק תשובות מהחזקים במבחנים הבגרות החיצוניים). נדמה שגם העלמת העין מפריצת הכללים והגדרות נבעה, בין היתר, מהרצון שאותן חוויות אנטי-ממסדיות יגבשו עוד יותר את אחוות החברים, כפי שאכן קרה. אצל רבים מהמדרשיסטים (כמוני למשל), חבריהם לספסל הלימודים נשארו עד היום בין חבריהם הטובים ביותר.
בהקשר הזה, הביקורת של המדרשיסטים על הסרט מובנת מצד אחד, אבל בעייתית מצד שני. היא מובנת כי רובנו גדלנו במחזורים שבהם דיבוק החברים ופריעת הנורמות היו יותר בעלי אופי חיובי מאשר שלילי ואלים, ולכן קשה לנו להשלים עם העובדה שיוצר הסרט, טל בכר, שלמד באחד המחזורים האחרונים בהם האלימות היתה הרבה יותר דומיננטית, תיאר אותה כפי שזכר אותה מניסיונו הפרטי. יתר על כן: הסרט לא התיימר לשרטט "ביוגרפיה" אובייקטיבית של המדרשיה, אלא לענות על שאלה באמת מסקרנת: איך קורה שהמוסד הכל כך יוקרתי הפך להיות גם המוסד הכל כך אלים? האם היה משהו בקוד הגנטי של השנים הטובות, שאיפשר גם את השנים הרעות?
צריך לומר שגם ביחס לחידה הזו, שהיא העומדת במרכז הסרט, הוא לא מספק תשובות מספיק טובות. כוחו בעצם ההצבעה על הפער, וגם בכך הוא משרטט את השנים הטובות – בעיקר דרך הדימוי העצמי החיובי של המדרשיה ובוגריה – אבל פחות ממחיש את עצם הביטויים החיוביים שלה. וגם אין ספק שהאלימות של השנים האחרונות מופיעה בסרט בעוצמה הרבה יותר גבוהה מאשר היופי של השנים הטובות.
בשורות הבאות אנסה אפוא להשלים את התמונה ולענות על השאלה המרכזית: איך הפך המוסד הכל כך יוקרתי למוסד כל כך אלים? עד לא מכבר חשבתי שהתשובה טמונה באישיותו הייחודית של הרב יגל, ראש הישיבה, וכך גם כתבתי במאמרי הראשון על הסרט. ואמנם, ברור שיש לרב יגל חלק ניכר בעיצוב פניה הכפולים של המדרשיה. הוא היה אנרכיסט בנשמתו, שהתמקד במטרות שהציב לעצמו, ובז לכללים ורגולציות שניסו לביית אותו ואת המוסד. יותר מזה: גם כמי שגדל בעולם החרדי הליטאי, היתה בו משיכה עמוקה, בלתי מוסתרת, לעולמו של "היהודי החדש" (בלי שיזדהה כמובן עם הצבת היעד הזה כאידיאל): עולם גברי, אקטיביסטי, עוצמתי. הוא רצה שהמדרשיסטים שלו יציבו רגל אחת בעומקו של עולם התורה ורגל שנייה בעומקה של ההוויה החלוצית, האקטיביסטית. במובן הזה, ובו בלבד, אכן היה הרב יגל והיתה המדרשיה סמל לאווירה ששררה במשך שנים ארוכות, ושוררת עד היום, בכל הציונות הדתית.
אבל היום אני חושב שלצד אישיותו של הרב יגל, המדרשיה עוצבה כמות שהיא בעיקר בנסיבות הסוציולוגיות הייחודיות שלה. היא היתה בין מוסדות החינוך האליטיסטיים היחידים של בני הציונות הדתית באותן שנים, ואולי בכלל, שהאמינה באמת ובתמים באינטגרציה (הרבה לפני שבמשרד החינוך השתמשו במושג הזה) בין בני רחביה וצפון תל אביב לבני הפריפריה הגאוגרפית והחברתית. התוצאה היתה שבני האליטה השפיעו על בני הפריפריה להאמין באפשרות לחלום גבוה, ואילו בני הפריפריה השפיעו על בני האליטה בטיפוח בוז, עויינות, ואפילו רוח של מרד, כלפי הממסד.
כל עוד היה איזון דמוגרפי בין שתי השכבות, גם ההשפעה ההדדית יכלה להיות חיובית, ולפחות נשלטת. לעומת זאת, כאשר הדורות הבאים של האליטה הציונית-דתית הפסיקו להאמין בחינוך פנימייתי ושלחו את בניהם קרוב לבית, הופר האיזון הדמוגרפי והמדרשיה נשארה בעיקר ביתם של בני הפריפריה, שגדלו על אתוס המרד של הדורות הקודמים בלי האיזון הזהיר והממסדי יותר של בני האליטה. התוצאה היא המראות שחווינו בסרט.
לכאן מצטרפת גם הזדקנותו האישית של הרב יגל. הרב יגל האמין שיש בכוחו לשמור את האיזון הדק שבין חופש ופריקת עול. ואכן, כל עוד היה כוחו במותניו, במידה רבה הצליח בכך. אני זוכר היטב איך שאגה אחת של הרב יגל הצליחה להצמית ולסלק מהשטח גם את הגברברים הכי פרועים של המחזור שלנו. במידה רבה תרמה לכך גם העובדה שהוא אכן היה אנרכיסט בלתי צפוי. לעולם לא יכולת לדעת אם זעמו לא יגבר עד כדי שיפתיע אותך בכמה כאפות אדירות, הרחק מעבר לכללי התקינות הפוליטית אפילו של אותם ימים.
אבל כדרכם של כל בני התמותה, גם הרב יגל הזדקן. ומול השינוי הדמוגרפי שעברה המדרשיה, כבר לא היה מי שיוכל להכיל את עוצמת המרד. המדרשיה שקעה אפוא אל תהומות האלימות גם בגלל השינויים בעולמם של התלמידים, וגם בגלל שכוחו של הרב יגל כבר לא הספיק כדי לעמוד מול התלמידים. לא במקרה, שקיעתה מקבילה לשקיעתו האישית של הרב יגל, עד לפטירתו.
מסיפור המדרשיה אפשר ללמוד הרבה לקחים. אבל הלקח החשוב מכולם, לדעתי, הוא לקח לחיים שמשמעותו נישאת הרבה מעבר לתחום החינוך: לכל דבר עוצמתי יש פוטנציאל חיובי ופוטנציאל שלילי. לא צריך, אפילו אסור, לוותר על העוצמה החיובית כדי למנוע את השלילית. אחרת נישאר רק עם בינוניות חיוורת. אבל ככל שראוי לטפח את העוצמה החיובית, כך ראוי במקביל לטפח כללי זהירות וכלי זהירות מול אנשים, מוסדות ותהליכים עוצמתיים, כדי שלא ימומש חלילה גם הפוטנציאל השלילי הגלום בהם.
