לפני חצי שנה הושבעה לקול מצהלות רבים הממשלה ה־37, שסימנה ממשלת "ימין על מלא". לא עוד גורמי שמאל בקואליציה, לא עוד זגזגנים פוליטיים נוסח בנט ושקד, לא עוד עריקים נוסח גדעון סער. ימין על ימין על מלא. הליכוד וכל המפלגות הדתיות יחד, בבשורה חדשה לאומה: לא עוד מגבלות, לא עוד פשרות, לא עוד היסוסים. הימין שולט!
בינתיים נראה שאם יש דבר אחד שהממשלה הזו הוכיחה, הריהו שהבעיות המוסדיות והשורשיות של מדינת ישראל גדולות בהרבה ממה שהימין־על־מלא יודע להתמודד איתו. הממשלה הנוכחית הדגימה מעבר לכל ספק את התובנה השלטונית הבסיסית ביותר: ערכים אדוקים לא מפצים על אי־הבנה ממשלית, מסירות אידיאולוגית איננה תחליף למדיניות מושכלת.
שלושת תחומי הממשל המרכזיים הם יחסי חוץ, ביטחון וכלכלה. נבחן את ביצועי הממשלה בהם.
בתחום יחסי החוץ אפשר לתת לממשלה הנחה מסוימת, משום ששני גורמים מרכזיים אינם בשליטתה. האחד הוא הממשל האמריקני הדמוקרטי, שמעבר לעוינותו הרבה לישראל וחזרתו לנתיב הפייסנות מול איראן, הוא מקרין חולשה רבתי בזירה העולמית. השני הוא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שגם היא מארגנת מחדש את הזירה הבינלאומית, לרוב באופן שאינו נוח לישראל. ישראל סובלת מההתפתחויות הללו, אבל אין לה שליטה עליהן, כך שכמעט כל שביכולתה לעשות הוא לנסות למזער נזקים.
הרפורמה המשפטית נוצחה על ידי מחאה חסרת עכבות, ומוסדות מדינה מורדים. כעת הממשלה תסתפק במועט, והצרה האקטיביסטית תימשך
הביטחון מתחלק לשניים: ביטחון לאומי, מול אויבים חיצוניים, וביטחון אישי מול פשיעה. מצבה של מערכת הביטחון של מדינת ישראל בכי רע. שנים של אוטונומיה ניהולית קלוקלת, יעדים עמומים ותרבות שקר, הובילו למצב שבו תקציב הביטחון העצום לא מניב לישראל ביטחון והרתעה. מערכת הביטחון עסוקה בהימנעות מפעולה, הכלת פעולות איבה, ושירת הלל לעצמה בזמן שאנו מידרדרים אסטרטגית באזור. כעת נוספה לאלו גם הסרבנות האידיאולוגית, שמעידה על הטיה פוליטית ונטיות אנטי־דמוקרטיות שפושות במערכת. אחרי שנות הזנחה רבות, ממשלת הימין־על־מלא עומדת מול התופעות הללו די חסרת אונים.
גם מצב ביטחון הפנים בכי רע. יש להודות שגם בתחומי המשילות בגליל ובנגב המצב היום גרוע משהיה. מחאת השמאל הפרועה הבהירה שהמשטרה רואה בעצמה גוף אוטונומי, ואף מבוזר – כל ניצב הוא שליט יחיד באזורו. ברצותו יפגינו, ברצותו לא יפגינו, הוא יאסור ויעכב באופן שרירותי ולפי נטיותיו הפוליטיות, ישלהב המונים וידכא אזרחים, הכול כפי אמונותיו. אלו לא עובדי ציבור ולא משרתי ציבור, אלא, להשקפתם, אדוני הציבור, מעל נבחרי הציבור ומעל החוק. אומנם, בעניין זה החוק הישראלי שערורייתי, ומערכות המשפט והייעוץ המשפטי מציבות עצמן מעל לדמוקרטיה ולדרג הנבחר, אבל גם בתנאים אלה נבחרי הציבור מימין היו יכולים וצריכים להתנהל בצורה הרבה יותר אפקטיבית.
הגענו לכלכלה. גם כאן המצב מדאיג ביותר. יש פה ושם כמה נקודות שבח, למשל הקלות התקינה שניר ברקת מנסה לקדם בתחום היבוא. אבל בסך הכול, אפשר לומר שהימין־על־מלא התגלה כמזיק לכלכלה. מדוע? ראשית, משום שהממשלה הזו בנויה על מפלגה לאומית אחת וכמה מפלגות מגזריות, שמתחרות זו בזו, ביצירתיות ותחכום מרשימים, מי מיטיבה יותר למגזרה. כתוצאה מכך התקציב הוא גבינה שווייצרית, שמחורר בעיקר בדבר החשוב ביותר שיש לתקציב להציע: מנועי צמיחה, וגדוש דווקא במקומות שצריכים להיות בו חורים: המגזר הציבורי, שמתנפח במקום להתייעל, והתמריצים המגזריים.
למעשה, המגזריות מתגלה כבעיה גדולה עוד יותר. שרים שלא יכולים לטעון בשם האינטרס הציבורי (אלא בכסות השקופה ש"האינטרס המגזרי הוא לאומי"), פועלים בחולשה מובנית מול האינטרסים ה"מערכתיים". ראינו זאת בשבועיים האחרונים בקריסה של משרד האוצר מול האקדמיה ומול הצבא, שני גופים שואבי תקציבי עתק לא מוצדקים בעליל, שמקבלים מיליארדים רבים מהציבור, אבל מתנהלים באופן אוטונומי ומסרבים לתת לו דין וחשבון. ברור לחלוטין שהאינטרס המערכתי כאן הפוך לאינטרס הציבורי, ובכל זאת האוצר התקפל ונסוג מהדרישות שהוא עצמו העלה בצדק. חולשה רודפת חולשה.
אפשר לעבור על משרדים נוספים כדי לגלות תופעות דומות, אבל חשוב מכך לדבר על היבט תשתיתי יותר של משטר, שבו הממשלה דווקא ניסתה לטפל, והוא סוגיית הרפורמה המשפטית, שבאה לתקן את המהפכה החוקתית ושלטון היועמ"שים. הרפורמה הזו, שבאופן עקרוני היא חשובה ונדרשת, יצאה לדרך בשלומיאליות ציבורית ומתוך אמונה שתפסת מרובה – תפסת הרבה. יש לומר ביושר: היא נוצחה על ידי המחאה, מנהיגי שמאל חסרי עכבות, ומוסדות מדינה מורדים. כעת הממשלה תסתפק במועט ותגיד תודה, והצרה האקטיביסטית תימשך ואף תתמסד.
בסופו של דבר הממשלה הזו, כמו כל קודמותיה, מקבלת ומנציחה את המצב שבו הכוח מסור לפקידות, שמאמינה שהיא עצמאית בקבלת החלטות, ושכספי הציבור, שהממשלה גובה בעבורה, הם זכותה המולדת. השרים, אם בכלל, לא ניגשים לבעיה הזו באופן חוקי ומשטרי, אלא בפוליטיקה משרדית, כלומר, במשא ומתן עם הפקידות ובמינויים זמניים, שלרוב נכשלים כי המוסדות מתגלים כחזקים מהאנשים. ועוד, רוב הפשרות הן כאלה שבהן השרים מקבלים הישג נקודתי זמני, תמורת מסירת עוד מכוחם לדרג הלא נבחר לזמן לא מוגבל.
התוצאה היא שמי ששולטים היום בישראל הם פקידים עלומים במוסדות לא נבחרים, בחסות מערכת משפטית שמבזה את כוחה ואת החוק מדי יום. ההישג העיקרי של ממשלת ימין־על־מלא הוא הפיכת העובדה הזו לאמת ציבורית מובחנת ומוסכמת. השרים מדברים, הפקידות עושה. השרים מייעצים, הפקידות מחליטה.
לפני חצי שנה הושבעה הממשלה. כעת, עם סיום שנת הלימודים, אפשר להגיש לה תעודת אמצע. ממשלה יקרה. את מפגינה מוטיבציה רבה, אבל פעמים רבות את מגיעה לשיעור לא מוכנה, בלי שעשית שיעורי בית ובלי שקראת את החומר. את מתאמצת מאוד ואנו מעריכים זאת, אבל מאמצייך מתפזרים לכל עבר וסדר היום שלך מבולבל ומקרי. אולי לכן הישגייך אינם מספיקים. עלייך להבחין בין פרובוקציה לאומץ, ובין צעקות ותקשורת לעשייה ותוצאות. נעשה כל מאמץ שתצליחי, ויש עוד זמן למקצה שיפורים, אבל זכרי – הוא מוגבל. בהצלחה.
