המחאה נגד הרפורמה המשפטית, המכונה "המהפכה המשטרית" בפי האופוזיציה, הביאה אותנו בשבועות האחרונים לפרדוקס מובנה: אם יעברו הרשויות בשתיקה על הפרות חוק וסדר מצד המוחים, תומכי הרפורמה יאשימו אותן – ובצדק – בהעלמת עין מאנרכיה ובמדיניות של איפה ואיפה משטרתית ומשפטית. מצד שני, אם השוטרים יעצרו את המתעמתים איתם באלימות ויפנו בכוח את חוסמי הכבישים ומבעירי הצמיגים, הם יככבו בתמונות לא פוטוגניות, מלוות בפרשנות קולנית שמחזקת את טענת הדיקטטורה של המוחים. זה נכון לגבי השכמת הבוקר השבוע מול ביתו של שר המשפטים יריב לוין, בהשתתפות חברי "אחים לנשק" שרבים מהם נושאים על גבם תרומה ישראלית שלא תסולא בפז, וזה נכון פי כמה כשהדרגות על הכתף המוחה עולות בהתאמה מצערת עם הקצנת המעשים.
קחו לדוגמה את קריאות המרי של הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, שחצה מזמן את גבול השיח הלגיטימי והגיע לקילומטר ה־41 של אזור ההסתה. האיש שניהל את צבא ההגנה לישראל, ולזמן קצר גם את מדינת ישראל כולה, מוביל מסע נאצה עקבי נגד פַּקודו לשעבר ונגד מחנהו, באופן שמקצין והולך ומצריך כעת לכל הפחות התרעה לפני ענישה. כשמדובר במי שהוביל לוחמים, סיכן לא פעם את חייו וזכה בתואר החייל המעוטר בצה"ל, יהיה לא כל כך נעים לצפות בו מובל לחקירה תחת אזהרה. ברק אומנם לא התעלה לדרגת רב־אלוף המחאה, וגם בשורות אחים לנשק שואלים לא פעם "אהוד ברק מי?", אבל הוא זוכה לחשיפה ולהשתתפות בימתית באירועים הרשמיים שלהם. את הדלק שהוא שופך ברחובות הפצועים שלנו כבר אי אפשר לספוג במטלית קטנה או בריבועים בודדים של נייר מגבת. קריאות המרי מצטברות, מעמיקות, ודי בגפרור מתוסכל קטן, ואפילו מקרי, כדי שהאירוע כולו יתלקח ויצא משליטה באופן ששום סופרטנקר לא יצליח להתמודד מולו.
מפחיד? בהחלט. אבל מתברר שיש מי שממתין בהנאה לדלקה הגדולה הזו, והוא כבר מוכן עם כתב האישום נגד ראש הממשלה ובוחריו, כאילו לו עצמו אין כל חלק בזה. למרבה הצער מדובר בבכיר צה"לי אחר, שעוד לפני שפשט מדים עשה כמיטב יכולתו לפלג ולערער את היציבות החברתית כאן. הקריאות ל"מרי רחב היקף באמצעים בלתי חוקיים" שהשמיע השבוע (שוב) סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן, זכו לביקורת מתבקשת אבל האיש בשלו. כמו ברק לפניו, הוא לא ממש התרשם מהנזיפות, לא חזר בו מהדברים ולא ביקש לעדן אותם. להפך. נאמן למוטו "לא נהיה נחמדים" הוא נפנף בבוז את הידיעה על צוות משטרתי שיבדוק אם נעשתה כאן עבירה. לא מתנצל, גאה. והנה אנו עומדים מול צמד פוליטיקאים וקבוצה מוחים אחרים בעלי סגנון דומה, שהקריבו רבות לטובת המדינה ופועלים כעת להחריב את הבניין שהיו שותפים בבנייתו, או לכל הפחות באחזקתו.
אי אפשר לגלגל עיניים ולזלזל בצורך לעצור את טפטוף הנפט היומיומי. אי אפשר להמיר את הפז"ם הצה"לי המרשים בתעודת חסינות שמתירה לך כל הסתה או מעשה בלתי חוקי אחר. לא מדובר בנביחת כלבים, והשיירה ממילא כבר מזמן לא עוברת. ברק וגולן מייצגים את הפלג הקיצוני במחנה המחאה, זה שלא רוצה את ההבנות ואפילו לא את עצירת הרפורמה, אלא הפיכה אנטי־דמוקרטית נגד רצון הבוחר. טוב עשה ח"כ חילי טרופר כשיצא נגדם, טוב יעשו פקודיהם מאחים לנשק אם יתנערו מפורשות וגלויות גם הם. הניסיון ההיסטורי שלנו מלמד שאנרגיית החום ההרסנית שתשתחרר מבערה כמו זו שהם מתעקשים לייצר תלווה אותנו שנים אחרי שהלהבות ידעכו.
כשהזמבורות רועמות
התירוץ למעשים קיצוניים – את זה גם המחנה הלאומי זוכר מהפגנותיו־שלו – מורכב מתחושת תסכול וסוף העולם גם יחד. כשאתה עומד מול מהלך שמסכן את המדינה באופן בלתי הפיך, אתה לא מסתפק בסטיקר על הרכב. אתה יוצא מהבית, אתה מוחה, ואם אתה בטוח שכלו כל הקיצין, אתה גם חוסם, וכובל את עצמך, וקורא קריאות שלא העלית בדעתך שיעברו את מיתרי הקול שלך. המחאה מחוץ לתחנת המשטרה בפתח־תקווה, ולמחרת מול ביתו של שר המשפטים, הביאה איתה קריאות מתוסכלות בנוסח: "רוצים הוכחה שאנחנו בדרך לדיקטטורה? הנה, תראו איך מפנים את מלח הארץ, משרתי המדינה ואוהביה, ועל מה? על כמה זמבורות בשכונה מנומנמת במודיעין?"
ואם הצליל הזה נשמע לכם מוכר, זה משום שאלה בדיוק היו הטענות של המפגינים נגד תוכנית ההתנתקות ופינוי עמונה – משרתי צבא, משלמי מיסים, מיישבי הארץ. זה גם הטיעון של עולים מופלים לרעה, מהפנתרים השחורים ועד לבני העדה האתיופית, כולם אזרחים נאמנים למדינה שחשו שבשום דרך אחרת לא יקשיבו להם. זה מתסכל, זה שורף מבפנים, וזה מוביל לעימות במתכונת ה"לא נחמדים". השבוע התחושות האלו צפו בשני יקומים מקבילים – זה של מחאת קפלן, וזה של מחאת המתיישבים בעקבות הרצח ביישוב עלי והטרור המשתולל בכבישים. כל מחנה היה טרוד ועסוק ומדוכא מהסיפור שלו, כל צד לא הבין איך האחר לא מניח לרגע את ענייניו ומשתתף בכאב איתו.
בסופו של דבר, בעיצומה של הסערה, העימות החריף באמת התכנס לתוך המחנות – איש־איש ומחאתו, איש־איש ומשבריו. בשעה שח"כ טרופר יצא פומבית נגד ברק וגולן, בתוך המחנה הלאומי היו עסוקים ביחס המבזה למח"ט בנימין שהגיע לנחם את משפחת אחד הנרצחים בפיגוע. צד אחד גינה את המתקפות על אל"מ אלבז, צד אחר גינה את הגינוי, וחוזר חלילה. גבולות המחאה נקבעו מחדש בכל אירוע, וכך גם ההגדרות המילוניות ל"רפיסות" ו"כפיות טובה", "חופש ביטוי" ו"הסתה".
כל מחאה מתנהלת במנעד שבין הפלג המתון, המבקש להסביר ולדבר, ובין הפלג המיליטנטי, שטוען שכדי לנצח אי אפשר להיות נחמדים. אם אתה חושש שהמדינה הופכת לדיקטטורה או שהיא מתאבדת ביטחונית, אתה לא מסתפק בצקצוק מול הטלוויזיה, אתה קם ויוצא למחות. את התסכול המשתולל אפשר להבין, אבל אי אפשר להשלים איתו. לפני שמתווכחים על גבולות המדינה, טוב להגיע להסכמות על גבולות השיח בה. אחרת היא ממילא לא תוכל להתקיים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
