כולם מכירים את הבדיחה על העכבר והפיל שהולכים במדבר, כשלפתע העכבר מסובב את ראשו לאחור ואומר לפיל: "בואנה, תראה כמה אבק אנחנו עושים". השבוע הפיל והעכבר הלכו בעולם ללא חוק, ללא ביטחון, ללא ערבות הדדית וללא הוגנות בסיסית, והעכבר סובב את ראשו ואמר "בואנה, תראה איזה בלגן עושים פה המתנחלים".
נוציא את הגינוי מהמערכת: לא ייתכן שצועקים לחייל במדים שהוא רוצח ובוגד בבית אבלים. אבל כנהוג במחוזותינו, גם הסיפור של מח"ט בנימין אליאב אלבז ונערי הגבעות מתחיל מהאמצע. גם אני הצטרפתי באמצע: חזרתי מעוד ערב בפטריוטים כשלפתע תקפו אותי הפושים והכותרות: "מח"ט בנימין הותקף בשבעה", "מח"ט בנימין גורש על ידי ההמון", "מח"ט בנימין הגיע לנחם וספג מתקפה". רגע לאחר מכן החלו לזרום הגינויים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כתב שתקיפת המח״ט "חמורה וראויה לכל גינוי… תתביישו לכם". ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר על "חרפה שאסור לקבל". שר הביטחון יואב גלנט דיבר עם מח"ט בנימין עקב "האלימות הנבזית שספג" והבטיח "לטפל בפורעים".
בעולם נורמלי אלה תגובות ראויות, וגם אני חשתי לא בנוח למראה שלושה נערים צועקים "רוצח ובוגד" לעבר חייל לובש מדים. אבל אנחנו לא חיים בעולם נורמלי. אנחנו חיים בעולם שבו המח"ט הזה ממש העליל על שני חיילים משוחררים ממכמש שהפגינו לאחר רצח הלל ויגל יניב הי"ד שתקפו אותו, ובית המשפט קבע ששיקר ושחרר אותם. בסוף השבוע שעבר הוא פיקד על אירוע קשה שבו נתלש זקנו של מפגין בכניסה ליישוב עטרת. אביו של הראל מסעוד הי"ד, שלביתו הגיע המח"ט אלבז, ציין שאנשי ציבור ופוליטיקאים משמאל ומימין מגיעים לנחם, וחבל שהמח"ט לא תיאם מראש את הגעתו בימים רגישים כאלה. אבל למי אכפת מאביו של הנרצח או מחבריו כשאפשר לעשות סיבוב נחמד על ההתיישבות. אני חלילה לא מאשים את המח"ט ובטוח שהוא רוצה להגן על חיי המתיישבים, אבל כדי להבין את האמוציות רצוי לא לספר את הסיפור מהאמצע.
עולם נורמלי
בעולם נורמלי, כמה נערים שמקללים בקללות נוראיות קצין אינם הפיל אלא העכבר. הפיל הוא כאלף איש שקוראים לעצמם "אחים לנשק", עובדים קשה בעיקר כדי לשחוט את הפרה הקדושה שנקראת צה"ל ומתפקדים כבר תקופה כזרוע הצבאית של האופוזיציה במאמציה להפיל את הממשלה המכהנת, שפשטו באותו היום ממש על שכונה מנומנמת במודיעין, שרפו צמיגים, העירו ילדים בזמבורות וצרו על ביתו של שר המשפטים.
בעולם נורמלי, מהדורת השעה שמונה של תאגיד השידור הישראלי לא הייתה נפתחת בשלושה נערים השרויים באבלות על חברם שנרצח, אלא ברקטות ששוגרו לראשונה מאזור ג'נין, מה שעתיד להפוך את עיר הולדתי עפולה מבירת העמק לעוטף ג'נין.
בעולם נורמלי שר הביטחון יכול וצריך לגנות קללות על קצינים, אבל הוא אמור גם להיות תקיף הרבה יותר מול תופעות של סרבנות בצה"ל. מעולם לא שמעתי את שר הביטחון גלנט מדבר בתוקפנות דומה כלפי סרבנים שניסו לפרק את צה"ל בגלל עילת הסבירות.
בעולם נורמלי היינו אמורים לזכור מהתקופה הזאת את שמות הנרצחים. עכשיו נזכור שתקפו מח"ט במילים.
בעולם נורמלי מהדורות החדשות היו אמורות לעסוק ברמטכ"לים לשעבר שקוראים בחמקנות משפטית להפר את החוק, ומעודדים בכל הזדמנות אנשים לצאת למרי אזרחי.
בעולם נורמלי סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר "הגומל" גולן, שמבקש מהמפגינים לנקוט "גם אמצעים לא חוקיים", היה מוזמן לתחנת המשטרה במקום להופיע באותו הערב בתוכנית טלוויזיה של אשת שר המשפטים לשעבר.
בעולם נורמלי אחרי מיליון תדרוכים שטוענים ש"בגלל אלימות המתנחלים אין לצה"ל כוחות לטפל בטרור הפלסטיני", קם איזה עיתונאי ששואל אם יש מצב שבגלל טרלול המחאות על עילת הסבירות אין למשטרה מספיק כוחות לטפל בדברים קצת יותר חשובים.
בעולם נורמלי קצין מקבל המון כבוד, אבל יש לו גם אחריות, ובדיוק כמו שאנחנו מצפים מהפוליטיקאים שלנו לספוג ביקורת, גם מח"ט אמיץ יכול לספוג כמה קללות בלי שזה יהפוך לפסטיבל "מה קרה לנו". בטח בעולם שבו אנשים שעכשיו מציפים את הטוויטר בזעזוע ממהרים לתקוף את צה"ל בכל פעם שיש ספק בנוגע לתפקודו של איזה חייל בשטח.
אנשי ציבור סופגים יום־יום קללות, בזיונות, הפגנות והטרדות בעידוד מלא של מערכות תקשורת שהתגייסו למחאה. כשראיתי את מבול הגינויים הבנתי מאיפה מגיע הביטחון של ארגונים כמו "אחים לנשק" בכך שהם אלו שיקבעו לאן המדינה הזאת תלך. כשהופכים קצינים לקדושים, לא פלא שטייסת 69 חושבת שהיא הקואליציה.
בנערי גבעות סוררים צריך לטפל, רצוי בדרכים חינוכיות. לכוון אותם, להפעיל תוכניות שילוב, וכן, אם צריך, באלימות שלהם צריך לטפל גם באמצעות מערכת הביטחון. אבל בעולם נורמלי נערי גבעות הם העכבר שמפחיד אותנו פחות ממבוגרי מישור שמרגישים שיש להם בעלות על הדמוקרטיה כי פעם הם לבשו מדים.
פרידה מ"ממו"
ולנושא עצוב יותר. השבוע הלכה לעולמה סבתא של ד"ר זמרי, ליליאן, שכולם במשפחה קראו לה "ממו". אהבתי אותה מאוד. היא הייתה אישה מיוחדת, מרוקאית מהדור הישן, תמיד עם סידור ביד, מתפללת, ובין לבין שואלת מה שלומי, איך בטלוויזיה, אומרת ש"מתאים לך זקן, נראה כמו בעל תשובה", תמיד בחיוך ששמור לאנשים שלא היו להם החיים הכי קלים בעולם. אישה מיוחדת, אצילית, מרגשת. היא קיבלה אותי מהפעם הראשונה שפגשתי אותה. תודה על הנכדה המדהימה שסידרת לי, נוחי על משכבך בשלום ושמרי עלינו, ממו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
