כל כך הייתי רוצה לכתוב על נושא אחר היום. כל כך היה מתאים לי לספר לכם על תוכניותיי לקיץ או על התעודדות מחודשת, לאחר ימים ארוכים של מאמץ לאיחוי וחיבור בעם. הייתי רוצה לא להצטרך לגעת במוקש הנפיץ הזה, שאפילו מילה אחת לא רגישה מספיק לגביו עלולה לפגוע או להפוך את דבריי ללא מספיק רלוונטיים.
אבל בעומדי פה בפקק קטן לכבוד מחסום חדש שהוקם על הציר בגלל ירי אש חיה לעבר חיילים, אני מגלה שאני בדרך ללא מוצא המובילה רק לנושא אחד. וזהו תפוח אדמה לוהט, או אולי רימון ללא נצרה שעומד בכל רגע להתפוצץ ולהשאיר אחריו קורבנות רבים מדי.
וחשוב לי שתדעו דבר אחד.
זה לא מנחם אותי.
אין שום נחמה, או אפילו הקלה, כשאני קמה בבוקר ושומעת על כפר כזה או אחר שחטף בלילה, בתגובה לפיגוע שמחבלים ביצעו כמה ימים קודם.
אין שום נחמה בידיעה שאנשים טובים, שחלקם אולי היו יכולים להיות חברים טובים שלי או של ילדיי, בחרו לנתב את כאבם ואבלם על רצח וטרור של יהודים בזריעת עוד טרור וחורבן.
לא, אין בזה שום נחמה. לא כאמא, לא כחברה, לא כמי שרואה את משימת חייה במגורים כאן בחוות־גלעד.
אין שום נחמה בלדעת שאנשים טובים בחרו לנתב את כאבם ואבלם על רצח וטרור של יהודים בזריעת עוד טרור וחורבן. זה לא נותן לי כוח, לא מחיה אותי, וגם לא מחזיר לי את הכבוד האבוד שלי
זה לא נותן לי כוח, זה לא מחיה אותי, וזה גם לא מחזיר לי את הכבוד האבוד שלי.
זה כואב לי. כאב שאני לא מצליחה לבטא במילים.
כאב שכל מילה עליו צריכה להימדד ולהישקל כאילו הייתה יהלום צרוף.
זה כואב, כי מלבד הנגיעה האישית שיש לי בכאב הזה על השכול הלאומי ועל כל הנגזרות מכך, מדובר בחיים שלנו.
זאת לא מציאות חדשה. היא לא נולדה מאין, ואולי תמיד הייתה קיימת פה בסביבתנו.
נחמה אחרת
יש לי הרבה דרכים לפרש את מה שעיניי רואות. את חוסר האמון העצום בין כוחות הביטחון לחלק לא מבוטל של מתיישבי יהודה ושומרון. חוסר אמון שמוביל חלקים מתוכנו בסופו של דבר לבחור לפעול לבד, תוך נטילת סיכון ואחריות שאת מחירם הכבד עלולים לשלם יקיריהם ואף כולנו.
אני מתבוננת בעיניים עמוסות בדמעות, דמעות של כאב על הפיגוע ועל הירצחם ופציעתם של תושבים, שכנים, חברים וחברים של חברים. על עוד בית חרב שאפילו לא יודע עדיין מה מצפה לו ואיך בכלל מתחילים לנשום מחדש. דמעות שהתערבבו בדמעות נוספות של כאב על ההרס שנלווה לאותו הטרור, על הכאב שנותב לפעולות של נקמה ותגובה ללא רחם וללא גב צבאי וביטחוני.
ויחד איתן, נוספות גם הדמעות מהסלידה הכוללנית והמשחירה של כל מי שאינו מעורב. סלידה שצופה מהצד ומצביעה על כל אחד ואחד מאיתנו, עד שלפעמים בצעידה תמימה ברחובות כפר־סבא, תחושת משא כבד של האשמה וחוסר הערכה נישא לי על כתפיי.
כואב לי שגם את המילים האלו קשה לי לכתוב. לא מפני הפחד מתגובות, אלא מפני הרצון לדייק בתחושותיי. רצון שלא מצליח להתממש, והוא מבולבל ומסוכסך עם עצמו, קרוע כמו הלב שלי, לגזרים קטנים ודוקרים.
השבוע החולף הדגיש עד כמה אין בי מספיק כוחות נפש להתבונן במציאות הקיימת מסביבי בעין שיפוטית וביקורתית.
יחד עם הרצון הגדול לזעוק שלא ככה נכון, ושזה רק מזיק לנו ושהנה הצבא מתחיל לפעול ושאבוי לנו אם נפתח חזית מול אנשי כוחות הביטחון באזור, יש בי גם קול פנימי חזק שרק מבקש להבין. שרק מרגיש את התסכול ואת הצער, את תחושת ההשפלה ואת האין אונים מול המציאות שאנחנו לא מצליחים לצמוח ממנה.
אני מבינה שצריכה להיות תשובה אחרת, שחייבת להיות דרך שתרים לנו את הראש בזקיפות קומה בלי להתלכלך בדם, הרס, חורבן ובוז. דרך שתשאיר אותנו יהודים מאמינים, גאים, רחמנים וגומלי חסדים, בלי שייצמד לכל המילים היפות הללו גם התיאור "אלימים וחסרי מעצורים".
אני מאמינה שיש נחמה. חוויתי אותה על בשרי. נחמה לאומית קדמונית גאה וחד־משמעית. נחמה שמלווה בקולות של טרקטורים וכלי עבודה, בצלילי סלילת כבישים והצבת עמדות תאורה, בקולות חדשים של ילדים ומשפחות, עוד ועוד מהם, שיבנו בכל מקום שאפשר, שיגדילו ויפתחו את היישובים הקיימים ואת היישובים החדשים.
אני מאמינה בכך. אני מאמינה שהדרך הזאת היא המנחמת ביותר. מפני שאכן, כך הרגשתי וכך הרגישו גם בני משפחתי בימות השבעה. בימים ההם הגיעו וחיבקו אותנו מאות אנשים שכאבו איתנו, ולאחר דברי הנחמה שלהם בירכנו אותם באיחול שאני מאחלת לכולם, דווקא בימים הכואבים האלו: בבניין הארץ ננוחם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
