בישראל קיימים שני מחנות פוליטיים: האחד, "המחנה השמרן" והשני המחנה "המהפכן המרקסיסטי", אבל בשונה מכל מקום אחר בעולם משום מה המחנה הראשון בישראל קרוי "שמאל" והמחנה השני קרוי "ימין". מלבד משחק התוויות – שגם אותו כיף לשחק, חייבים לקחת בחשבון את ההשלכות הדרמטיות של ההבנה הזאת על האסטרטגיה הפוליטית של שני המחנות בשנים הקרובות, ועל הפוטנציאל של שינוי דפוסי ההצבעה הטמון בהחלטה על האסטרטגיה הזאת.
בואו נדמיין אדם זר, שלא מכיר את יחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית ואת השינויים במסרים. נדמיין שהוא היה מקבל את התיאור הבא: "יש מחנה בישראל המאמין כי יש אליטה השולטת על הכלכלה ועל החברה הישראלית. אצלה מרוכז כל העושר, והיא מקבלת הטבה משמעותית מכל רשויות המדינה. על כן הפתרון ההכרחי והמתבקש היחיד הוא לבצע מהפכה ביחסי הכוחות בממשל, על מנת לאפשר למוחלשים למדוכאים לקחת חלק משמעותי ושווה בשלטון. צריך להחליש את המוסדות המדכאים ולתת יותר כוח ל'איש הפשוט'". בכל מדינה אחרת היו מתייחסים לתפיסה הזאת כתפיסה נאו מרקסיסטית קלאסית, חלק מהשמאל העמוק ביותר, השמאל שיותר שמאל מהשמאל. אבל בישראל, מחנה שלם שמקדם את האידיאולוגיה הזאת במשך כמעט שני עשורים מוגדר באופן מדהים ולא אינטואיטיבי "מחנה הימין".
לעומת זאת, אם היינו מתארים לאותו אדם את המחנה הבא: "יש מחנה בישראל המאמין כי צורת השלטון שמתקיימת בישראל מאז הקמתה היא הטובה ביותר ואין לעשות בה שום שינוי. הרצון המרכזי של המחנה הזה הוא לשמור על המצב הקיים, ולהילחם כנגד כל מי שטוען שיש לשנות משהו. בכל היבטי הממשל, המחנה מאמין כי אין לבצע שינויים דרמטיים, וכי השימור הוא ערך עליון, בכלכלה, בחברה, ובנושאים המדיניים. המחנה הזה סומך באופן מוחלט על כוחות הבטחון ועל מערכות המדינה – פרקליטות, בתי המשפט, ותמיכה בכל מוסדות השלטון המרכזיים". בכל מדינה אחרת היו מתייחסים לתפיסה הזאת כתפיסה שמרנית קלאסית, מחנה ימין עמוק, אבל אצלנו משום מה מתעקשים, עדיין, להגדיר את המחנה הזה "מחנה השמאל".
הניתוח הזה אמנם יכול להתפרש כמשחק על תוויות, אבל יש פה משהו מעבר. חייבים לשים לב לסנטימנט המרכזי ששולט בתפיסת העולם של הישראלים החדשים. בעוד נבחרי הציבור טוענים שהעם זז ימינה יותר ויותר נראה שדווקא תפיסות היסוד החברתיות של העם זזות שמאלה. האמונה בפירוק ריכוזי כוח (על אף שיש שיגידו שפירוקן יביא לכוח עודף לריכוזים אחרים), הדרישה לשוויון למעמד העובד, וחוסר האמון במוסדות הכלכליים הקלאסיים (נגיד בנק ישראל, הבנק המרכזי וכו').
שני המחנות, גם "הימין" וגם "השמאל" צריכים לזהות את השינויים האלה בציבור, הימין מצליח להתאים את עצמו לסנטימנט החדש, מחנה המרכז שמאל שוב פעם נשאר מאחור. הוא מנסה להידמות למחנה הימין כמעט בכל אספקט. זו האסטרטגיה של המחנה הזה בשנים האחרונות,. את ההבדלים האידיאולוגים בתחום המדיני והכלכלי בין יש עתיד, הליכוד, המחנה הממלכתי ואפילו מפלגת העבודה, לא נמצא גם אם נסתכל תחת המיקרוסקופ. ההבדל היחיד הוא המסר כאשר פעם אחר פעם הימין מזהה טוב יותר לאיפה הסנטימנט הציבורי נוטה, גם אם זה נעשה באופן לא מודע.
