כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, היה ז'ורז' קלמנסו פוליטיקאי בדימוס. בעיתונו "ל'הום ליברה" ("האדם החופשי") פרסם קלמנסו עצות נמרצות לממשלת צרפת. רק עצה אחת שלו קיבלה הממשלה: להטיל צנזורה תקיפה. הפעולה הראשונה של הצנזורה הייתה לסגור את עיתונו של קלמנסו. כי זה העניין בתרבות של השתקה: היא נוטה להסתובב ולנשוך את יוזמיה.
המחאות נגד הרפורמה המשפטית ייבאו אלינו מאמריקה את "תרבות הביטול": פלוגות מאורגנות של בריונים רודפות אחרי דוברי הימין ומשתיקות אותם בכוח. בריונים כאלו מנעו מח"כ שמחה רוטמן לשאת דברים בכנס באוניברסיטת תל־אביב וניסו לפוצץ אירוע בהשתתפותו בדוכני "שבוע הספר". בריונים כאלו פלשו למשרדי פורום קהלת והטרידו ותקפו את ראשיו וחוקריו, מתוך מגמה מוצהרת להשתיק אותם.
המשתיקים מגייסים לעתים קרובות את טיעון "הדמוקרטיה המתגוננת". הפילוסוף קרל פופר כתב אחרי השואה על "פרדוקס הסובלנות": אם החברה תנהג בסובלנות גם כלפי תנועות אלימות ומרושעות, הן עלולות להשתלט עליה ולהכחיד את ערכיה הסובלניים. בעיני רודפי הימין, הטיעון הזה מצדיק את ההתנפלות על כל ימני שמנסה לפתוח את הפה. אך פופר דיבר על תנועות שמסיתות להשמיד גזעים זרים בתאי גזים, ולא על תנועות שפועלות לשינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים. הוא הצהיר במפורש שאסור להשתמש בטיעון שלו כדי להשתיק כל פילוסופיה שאינה סובלנית; קל וחומר שאסור להשתמש בו כדי להשתיק אנשים סובלניים, שחטאם הוא שאינם חושבים כמו עיתון הארץ.
הניסוח הרווח מרחיב את הטיעון של פופר, כאילו התכוון לטעון שמותר וצריך להשתיק כל עמדה מסוכנת. זהו ניסוח מופרך, כי כל אדם מניח בדרך כלל שהעמדות החולקות עליו מסוכנות. אני חושב שמי שמצדד בהקמת מדינה פלסטינית מציג עמדה מסוכנת מאוד, אך אני לא מעלה על דעתי להשתיק אותו. הקדוש ברוך הוא בעצמו לא גזר אילמוּת אפילו על בוני מגדל בבל, אלא דווקא ריבה וגיוון את השיח שלהם. הוא רצה שפות רבות ודעות רבות, ולא "שפה אחת ודברים אחדים".
הרוח האמיתית מאחורי ההשתקה האלימה אינה של הוגים נאורים כמו פופר, אלא רוחו של קרל מרקס ותלמידיו. המרקסיסטים תמיד בזו לערך הבורגני של חופש הדיבור. הפילוסוף המרקסיסטי הרברט מרקוזה הטיף בשנות השישים למעריציו הסטודנטים לסתום את הפה לכל מי שלא חושב כמוהו וכמוהם. לדבריו, החברה המערבית צריכה להיות סובלנית רק כלפי השמאל, אך בשום אופן לא כלפי הימין. "סובלנות מפלָה", כתב, "היא כלי שיוכל לשנות את האיזון שבין ימין לשמאל" – לטובת השמאל, כמובן.
אופנת ההשתקה גלשה אצלנו הרבה מעבר לתחום הפוליטי והמשפטי. שני אולמות בתל־אביב ביטלו את כנס ההשקה לספר החשוב "נזק בלתי הפיך", משום שהספר מסתייג מטיפולים לשינוי מין בילדות. היכלי התרבות באריאל ובפסגת זאב ביטלו את הכנס השמרני "אבן ישראל", שהיה אמור להיערך בהם. תיאטרון הקאמרי ביטל את הפקת המחזה "לחסל את הגברת הזקנה", בגלל "התבטאויות אנטי־טרנסיות" של המחזאי גרהאם לינהאן. התפרסם שלינהאן כתב פעם בטוויטר את המילים הבאות: "גברים הם לא נשים". "לא היינו מודעים לצידו האפל", התנצלו אנשי הקאמרי.
בשנים האחרונות אנחנו רואים הקפדה רבה על גיוון ברשימות הדוברים: בכל פאנל צריכים להיות גבר ואישה, שחור ולבן, להט"ב וסטרייט – בתנאי שכולם יגידו בדיוק אותו דבר. טוב, לא ממש בדיוק. לפני כמה שנים התגאתה אוניברסיטת תל־אביב בפאנל שערכה בנושא "חוק הלאום". האוניברסיטה ציינה שאומנם כל הדוברים התנגדו לחוק, אך הם נחלקו בשאלה "האם הוא מייצג את האתנוס או את הדמוס". אכן, עושר דעות מפעים.
תרבות הביטול וההשתקה מיובאת במישרין מארצות הברית, ומנחם לראות עד כמה היא נכשלת שם. מחקר חדש של גאלופ הראה זינוק במספר האמריקנים המגדירים עצמם שמרנים מבחינה חברתית. בשנה שעברה השמרנים עדיין היו במיעוט, אך הסקר גילה שכיום 39 אחוזים מתושבי ארצות הברית מגדירים עצמם שמרנים, ורק 29 אחוז רואים עצמם בקוטב הרעיוני המנוגד. מתברר שכאשר אנשים התרגלו לדמוקרטיה, לא מוצא חן בעיניהם שמנסים לסתום למישהו את הפה. זה רק ממריץ אותם להקשיב לו. כך קרה גם לקלמנסו בצרפת: כשסגרו בכוח את עיתונו "האדם החופשי" הוא פתח במקומו עיתון אחר, וקרא לו "האדם הכבול". העיתון החדש הפך פופולרי מאוד, ולא מעט בזכותו נבחר קלמנסו ב־1917 לראש ממשלת צרפת. אולי לפחות החשש הזה ירתיע את הבריונים המשתיקים: קחו בחשבון שהציבור נוטה חסד לפוליטיקאים שהושתקו באלימות.
