שלשום, כאשר התפרסמה החלטת שופטות בג"ץ להוציא צו על תנאי נגד שר הביטחון והרמטכ"ל, "לבוא וליתן טעם מדוע לא תשולבנה נשים במחלקות הניוד, המרגמות, השריון המתמרן והיחידות המיוחדות כבר עתה, ומבלי להמתין להשלמת ההתנסויות ביחידות 669 ויהל"ם" – נזכרתי בא'.
א' היה סיפור הצלחה בישיבה שבה למדתי. הוא השקיע את מרצו בלימודים והיה מעורב גם בארגון התוועדויות חסידיות, שבתות מרגשות, התנדבויות בקהילה. א' חווה בתקופת הישיבה את אותה "לידה מחדש" של מי שגילו עולם חדש מופלא של רוחניות, עומק וערכיות. הוא פרח וצמח והיה מהחבר'ה הטובים, אלה שכל ר"מ שמח להתברך בהם. לקראת הגיוס היה א' נרגש מאוד, מוכן לתת את כל כולו לעם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
חלפו הימים וא' נשלח לקו במוצב בדרום לבנון, ובילה שם תקופה ממושכת. אני זוכר פגישה איתו אחרי פרק זמן ממושך בשירות. א' היה חיוור, כבוי, מדוכא, עם פנים נפולות. הוא סיפר לי בלחש שזמן מה לפני כן הוגשה נגדו תלונה ונערך לו משפט. המתלונן היה גשש דרוזי, שנכנס במקרה לבית הכנסת הזעיר שהיה במוצב, ומצא את א' בסיטואציה אינטימית עם חיילת ששירתה במקום. סעיף התלונה היה "ביזוי מקום קדוש", וא' קיבל ריתוק ממפקד הגדוד החילוני. אם יש בעולם בושה, ככה היא נראית. לזכותו של א' ייאמר שהוא הפך את המשבר האישי לתיקון גדול, לא רק עבור עצמו אלא גם עבור חיילים רבים אחרים.
אפשר לשלוח את הביינישים והמכיניסטים לנח"ל החרדי, אבל זה לא יהיה רק סוף צבא העם, אלא גם טריגר לדחיקת הציונות הדתית למגזריות מנותקת
הניסיון שעימו התמודד א' עשוי להפוך בקרוב לניסיון של רוב צעירי הציונות הדתית. זהו הפיל הגדול שלא עניין אף אחד בדיון בבג"ץ שלשום. בטח לא את השופטות חיות, ברון ורונן שפרסמו את החלטתן דקה אחרי הדיון, ולא התאמצו לשדר אפילו מראית עין של התלבטות. הפיתוי שעמד לפניהן עצום. עוד לא נולדה השופטת החילונית־ליברלית שתחמיץ את ההזדמנות להיכנס להיכל התהילה של דליה דורנר בבג"ץ אליס מילר. ההחלטה שניתנה מסמנת מגמה ברורה: בעוד כמה שנים כמעט לא יהיו בצה"ל יחידות קרביות ללא לוחמות.
הדברים ידועים, ובכל זאת צריך לחזור עליהם. אי אפשר להשוות בין סדיר למילואים, אי אפשר להשוות בין שירות ביחידה עורפית לשירות קרבי, ואין קשר בין הסוגיה הזו ובין הערך החשוב של חברה מעורבת צנועה. הסיפור פה פשוט: הצעיר הדתי מגיע לצבא בתקופה הכי רגישה שלו מבחינה דתית ומינית. הוא במתח רוחני גבוה אחרי שנה־שנתיים בישיבה או במכינה, והוא רווק, אחרי כמה שנים של הורמונים מפעפעים בלי מימוש. גם ככה קשה לו להחזיק את המתח בין הערכים לצרכים, גם ככה הוא סובל ייסורי מצפון וחי על הקצה בין געגועי הנשמה לצעקת הגוף. הזהות שלו עדיין מתעצבת. מסלול קרבי צמוד עם לוחמות הוא מתכון עם הסתברות גבוהה לקריסת מערכות כוללת.
אם אתם חילונים או דתיים־על־הרצף, מהסוג שמחק את הפרק הזה מההלכה, תתקשו להבין את זה; אם אתן נשים, אולי לא תבינו את זה. אבל ככה זה. אגב, זו הסיבה שכל רבני המגזר, מהאגף השמרני ועד לקצה הליברלי, תמימי דעים במסקנה שאסור לעודד צעירים מהציונות הדתית להתגייס ליחידות קרביות מעורבות.
הפתרון של מחלקות מגדריות לא עובד, והוא גם יוצר תקרת זכוכית נמוכה מאוד שמתנפצת ברגע שהלוחם רוצה להמשיך לפיקוד. אז אומנם אפשר עדיין לשלוח את הביינישים והמכיניסטים לנח"ל החרדי, אבל זה לא יהיה רק סופו של צבא העם, אלא גם טריגר מסוכן לדחיקתה של הציונות הדתית למגזריות מנותקת יותר, מתבדלת יותר, ופוסט־ממלכתית יותר.
עשרת הדיברות של בג"ץ מוקדשים כולם לאותו ערך: שוויון, שוויון ועוד שוויון. מהשופטות לא תצמח ישועה. הפתרון צריך להיות פוליטי. נבחרי הציבור של המגזר צריכים להילחם על הנושא הזה לפחות באותה עוצמה שבה הח"כים החרדים נלחמים על חוק הגיוס.
אגב, לא רק מקרים כמו של א' לא עלו בדיון. גם לא העתירה של הרבנית מיכל נגן, ראש המכינה לבנות "צהלי", שפוגשת שוב ושוב תלמידות שלה שמתקשות לעמוד על הרגליים בגלל פציעות בשירות הקרבי. העתירה שלה כוללת חוות־דעת מקצועית מאת הפיזיולוג הראשי של צה"ל לשעבר, פרופ' יובל חלד, המצביעה על המחיר הכבד הצפוי בהיקף הפציעות והנזקים הבלתי הפיכים, בעקבות שילוב נשים ביחידות לוחמות בעצימות גבוהה. השופטות דחו את עתירתה של נגן בלי לבקש אפילו את תגובת צה"ל, והטילו עליה תשלום הוצאות. רק שתסתום את הפה.
