זחיחות היא תכונה בעייתית, ואני כותב זאת כמי שלוקה בה לא פעם. היא הופכת אותך ממתאגרף דרוך לכזה שעולה לקרב מול מתאגרף נחות עם ידיים בצידי הגוף ומבט מתגרה. ברוב הפעמים המתאגרף החזק והזחוח ינצח, אבל לפעמים מרוב זחיחות גם המתאגרף החלש, או המראיין האדיש, עלול לתפוס אותך לא מוכן ולתת לך נוקאאוט מהדהד.
רוני אלשיך הוא המתאגרף הכי זחוח בזירה. מהרגע בו יועצים למיניהם הפכו את עורו ויעצו לו איך להפוך מהמתנחל הברברי שמל את בניו במו ידיו ליקיר האומה, הוא מתראיין בזחיחות תהומית. לרוב זה מצליח לו, כמו בראיון הכוסברה, כשדיבר על כך שהוא מכיר כל מילה בתיק והתגאה בחוש הריח הייחודי שלו. או לדוגמא, בכנס 'ישראל היום' שנערך ב-2018, בו דיבר על כך שאם ייכשלו בחקר האמת בתיקי נתניהו ייראה בכך כישלון "אישי שלי", כאילו מדובר בדו קרב בינו לבין ראש ממשלה ולא כחקירה שיש לבוא אליה בידיים נקיות. אותו דבר קרה גם אחרי חשיפת כלכליסט, כשמיהר לצאת ולהצהיר שלמשטרה אין פגסוס ו-"הסיפור הזה הוא ספין".
השבוע שוב תקפה את רוני שלנו זחיחות. הוא עלה לראיון אצל ספי עובדיה עם הידיים בצידי הגוף ומיהר להצהיר: "אי אפשר היה לנחש שראש הממשלה לא יתפטר, שהמפלגה לא תגיד שלטובת המדינה הוא צריך להתפטר ושמישהו אחר ייכנס לשלטון". לשם שינוי, המראיין, הפעם ספי עובדיה, קלט שברשותו יופי של ציטוט ובניגוד למראיינים אחרים שבדרך כלל עסוקים בלהביט בעיניים מצועפות במפכ"ל לשעבר שעשה את "הדבר הנכון", ספי חפר ושאל את אלשיך לפשר האמירה. אלשיך, בזחיחותו, לא עידן במיוחד את הדברים והזניק את הסערה המושלמת.
רוני אלשיך לא כועס עלינו, הוא מאוכזב מאיתנו וזה כואב. כמו הורה או מחנך, הוא נוזף בנו בדרכו הזחוחה ומסביר לנו איך היו הדברים אמורים להיראות. מילא נתניהו, הוא איש ממש רע שהיה אמור לפרוש בבושת פנים, אבל איך זה שבליכוד לא בעטו אותו הביתה אחרי שרוני גילה שהוא ביקש תמונה מחמיאה יותר של שרה ב'וואלה'?! רוני כועס כי "הביביסטים" שמו אותו במצב לא נעים. במקום לבעוט את נתניהו הביתה ולהכתיר איש ראוי יותר (אהמ אהמ…. גדעון סער…. סתם זורק שמות), העדר הזה המשיך להאמין שנתניהו לא מושחת גם אם קיבל סיגר או שמפנייה רחמנא למילצ'ן.
רוני מאוכזב כי נתניהו, הליכוד והביביסטים שמו אותו במצב לא נעים. הם גרמו לכל העולם להיחשף לאיכות העבודה שלו, אשר, איך לומר בעדינות, לא מצטיינת בקפדנות יתר. זה מזכיר לי שבכיתה ט' היה לנו מורה להיסטוריה, מנחם שמו הבדוי, שהשמועות עליו היו שהוא קורא רק את העמוד הראשון והאחרון של הבחינה ובאמצע אתה יכול לכתוב מה שבא לך. לי לא היה אומץ אבל חבר טוב שלי, רמי, החליט ללכת על זה ובעמוד הראשון כתב יופי של פתיחה על העלייה הראשונה לישראל ובעמוד האחרון נתן יופי של סיום על מלחמת העולם הראשונה. בחמש העמודים הנוספים הוא כתב בעיקר כמה הוא אוהב את בית"ר ירושלים. לצערו של רמי, מנחם החליט הפעם להשקיע: הוא קיבל 40, פלוס תוספת "יאללה הפועל" על המבחן. רוני שלנו היה כל כך זחוח שהוא פשוט לא חשב שנעבור על העמודים שבאמצע.
הוא נתן יופי של פתיחה עם שוחד מרמה והפרת אמונים (האמת שהוא המליץ על שלושה אישומים בשוחד, אבל שיהיה), ומבחינתו, הסיום היחיד היה אמור להיות ביבי בחוץ. מה לעשות שבאמצע היה מחנה שלם של אנשים שפשוט סירבו לקנות את מה שכל התקשורת ניסתה למכור להם במשך שנים.
נתניהו עוד לא זוכה, ויש שאומרים שלעולם לא יזוכה לחלוטין כי מה לעשות שיש מערכת לשמור עליה, אבל הוא כבר יכול להגיד כמה תודות. תודה לשאול אלוביץ' שסירב להיכנע ולתת לחוקרים את מה שהם רוצים ללא כל קשר למה שקרה באמת. תודה לאנשים שתיווכו את המשפט לציבור במקומות כמו ה-"אולפן הפתוח" ו-"פרויקט 315". תודה למיליוני אנשים שהאמינו שאפשר להגיד על נתניהו הרבה דברים אבל מושחת הוא לא. אבל בעיקר, תודה לתכונה אחת שחושפת פעם אחר פעם את המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי התיקים האלה. הזחיחות. של החוקרים, של פרקליטים, של אנשי תקשורת ושל אחד, רוני אלשיך.
