באביב 1953, לפני 70 שנה בדיוק, גילה דוד בן־גוריון את קיבוץ שדה־בוקר כשחלף על פניו בכביש. "לא ראיתי מימיי מפעל חלוצי כשדה־בוקר", הוא כתב אז לצעירי הקיבוץ. "בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בליבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף במעשה מעין זה". כחצי שנה לאחר מכן הוא עזב את ראשות הממשלה וחבר אליהם.
"מהו השדה־בוקר שלך?", כך קראנו למושב השלישי בוועידת בן־גוריון בנגב, שתתקיים ביום שני הקרוב בשדה־בוקר. זה יהיה מושב ייחודי, ללא פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שיניח זרקור על חלוציות בנגב מודל 2023. תנחה אותו, באופן סמלי, גיל שניידר, מנהלת צריף בן־גוריון, שהצטרפה לקיבוץ שדה־בוקר לפני שנים רבות, לאחר שירותה הצבאי כמורה חיילת בצריף.
התרגום הפשוט של מושג החלוציות הוא להוביל ולעשות מעשה ראשוני. הראשוניות בנגב של 1953 התבטאה בעיקר בהקמת יישובים. אגב, לא רק קיבוצים הוקמו אז אלא גם עיירות חדשות שנוסדו על ידי עולים מארצות ערב, חלוצים בפני עצמם. אבל שבעים שנה אחרי, הראשוניות לא אמורה להצטמצם רק לתחום ההתיישבות אלא יכולה וצריכה להתבטא בתחומים שונים ומגוונים.
דוד זלצר, מנכ"ל חברת קמביום ותושב ירוחם, יְיַצג במושב הזה את הראשוניות בתחום ההייטק. הוא יספר כיצד חברת תוכנה קטנה שהקים ביחידת דיור קטנה לפני 13 שנה, צמחה לחברה גדולה עם קרוב למאה עובדים, הממוקמת כיום במשרדים מרווחים בדימונה. משתתפת אחרת במושב, פרופסור רבקה כרמי, יכולה להתהדר בלא מעט ראשוניות. כשמונתה לנשיאת אוניברסיטת בן־גוריון, היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד נשיאת אוניברסיטה בישראל, אבל עוד לפני כן הראשוניות לא הייתה זרה לה. בשנת 2000 היא הייתה האישה הראשונה בישראל שמונתה כדיקן של פקולטה לרפואה, והראשונה שכיהנה כיו"ר איגוד דיקני בתי הספר לרפואה בישראל. את כל זה היא עשתה מתוך אוניברסיטה שאנשיה ומחקריה תרמו תרומה עצומה לפיתוח הנגב.
אבל חלוציות היא לא רק ראשוניות. בן־גוריון הרי לא הקים את שדה־בוקר, ובכל זאת ההצטרפות שלו כראש ממשלה לחבורה של צעירים בקיבוץ חדש בנגב נחשבה למעשה חלוצי. הביוגרף שלו מיכאל בר־זוהר מסביר בספרו שבן־גוריון אימץ "הגדרה סינית" למושג חלוציות, בהשראת אמירה של הפילוסוף הסיני קונפוציוס. כאשר קונפוציוס נשאל מיהו אדם המעלה הוא ענה: "זה אשר בתחילה הוא מקיים בעצמו מה שהוא דורש מאחרים, ואחר כך הוא דורש מאחרים אך ורק מה שהוא עושה בעצמו". בהליכה החלוצית של בן־גוריון לשדה־בוקר הוא יישם בעצמו את מה שדרש מאחרים.
גם כשאורי וידיסלבסקי בחר לעזוב את תל־אביב אחרי עשרות שנים של קריירה אמנותית כמלחין, מעבד, מפיק ובמאי, ולעבור לדימונה כדי להיות המנהל האמנותי של התיאטרון המקומי, הוא עשה מעשה חלוצי. וידיסלבסקי, שישתתף גם הוא במושב "מהו השדה־בוקר שלך", לא הקים את תיאטרון דימונה, כפי שבן־גוריון לא הקים את שדה־בוקר. אבל בבחירה שעשה בגיל שישים וכאיש תיאטרון מוערך, להעדיף את העשייה האמנותית בנגב על פני העשייה בתל־אביב, יש דמיון לבחירה של בן־גוריון להצטרף בגיל 67 לקיבוץ בנגב.
איפה הציבור הדתי
ואחרי שהרחבנו את מושג החלוציות בנגב, יש מקום לחזור גם לשימוש הפשוט והמוכר שלו, בתחום ההתיישבות. גם בשנת 2023 מותר וצריך לדבר על התיישבות חדשה בנגב. שמיל אדלר, סמנכ"ל הפעילות במכון למורשת בן־גוריון, עשה אולי את המעשה הכי דומה למעשה הבן־גוריוני. לפני 11 שנים הוא ואשתו דפי הגיעו מירושלים לרמת־הנגב כדי להקים את שיזף, יישוב מעורב לדתיים וחילונים. בתם שקד הייתה הילדה הראשונה שנולדה ביישוב. גם אדלר ידבר במושב הזה.
החיבור בין מקור ראשון למכון למורשת בן־גוריון בקיום ועידה בנגב, הוא הזדמנות לדבר גם על הציבור הדתי־לאומי וחבל הארץ הזה. במרץ 1954, כשנה לאחר עלייתו של בן־גוריון לנגב, התקיים כינוס של חניכי בני עקיבא ב"מקווה ישראל". חיים דרוקמן, לימים הרב דרוקמן, חבר ההנהלה הארצית של התנועה, אמר שם לחניכיו שתפקידו המרכזי של הנוער במדינה הוא התיישבות חלוצית. הוא הזכיר לחניכים את הפיגוע שאירע במעלה־עקרבים בנגב חודש לפני כן, שבו נהרגו 11 יהודים, והציג אותו כהוכחה נוספת לחשיבות ההתיישבות. "האם אין מקרה מעלה־עקרבים משמש זעקה גדולה לנוער המדינה שילך לנגב ולכל המקומות השוממים בארצנו, אשר לצערנו עדיין מרובים, ליישבם ולהפריחם?". "אני תקווה", חתם את דבריו, "שבעזרת ה' אזכה להיפגש עם רובכם בנגב ובשאר גבולות ארצנו בבנותכם יישובים דתיים". מאז חלפו כמעט שבעים שנה, וקריאתו של הרב דרוקמן לחניכיו ליישב את הנגב עדיין מהדהדת.
דגל ההתיישבות הוא אחד הדגלים המרכזיים שהציבור הדתי־לאומי מניף, אבל גם בעשור השמיני של מדינת ישראל ישנו חבל ארץ רחב ידיים, נטול סרוגים כמעט לחלוטין. מדימונה עד אילת, לאורך יותר ממאתיים קילומטרים, אין בית כנסת אחד שמתקיימות בו שלוש תפילות ביום. ההתיישבות בערבה דווקא צומחת, אך היא כמעט לא כוללת אוכלוסייה דתית.
לציונות הדתית יש נוכחות דלה לא רק בהתיישבות הכפרית, אלא גם בעירונית. בערד, עיר שחיים בה כמעט 30 אלף תושבים, יש בית ספר ממלכתי־דתי אחד עם 200 תלמידים בלבד מכיתות א' עד ח'. בגלל המחסור בנוער דתי תלמידי ז'־ח' לומדים שם יחד, כיתה לבנים וכיתה לבנות. העיר החשובה בנגב המזרחי הולכת ומזדקנת, ואחוז הפנסיונרים בה הוא יותר מפי שלושה מהממוצע הארצי. צעירים שיגיעו לערד ייהנו מעיר יפהפייה ולא באמת רחוקה, עם מחירי דירות שפויים. ובכל זאת, לקהילת בני עקיבא בעיר מצטרפות מדי שנה רק משפחות בודדות.
ולסיום, עצם החיבור בין מקור ראשון למכון למורשת בן־גוריון הולם את המושג חלוציות. אחת ההגדרות שהעניק ראש המממשלה הראשון למושג חלוציות הייתה "אי השלמה עם המציאות". החיבור בין עיתון המזוהה עם ציבור דתי וימני ובין מוסד המזוהה יותר עם ציבור חילוני מזרם פוליטי אחר, הוא אי השלמה עם המציאות המקוטבת שמאפיינת כיום את החברה הישראלית.
