אין כמעט איש ימין שלא גינה השבוע את מופעי האש וההרס של צעירים יהודים בכמה כפרים פלסטיניים בשטחים. אבל בצד הגינוי נשמעה כמעט תמיד הדרישה לבידול האירוע מכלל ביטויי האלימות כיום בחברה הישראלית. הטענה היא שאת אלימות המתנחלים ותומכיהם ראוי "להבין" יותר מאשר את אלימות הדרוזים והבדואים, ובוודאי יותר מאשר את איומי האלימות של "מחאת קפלן" הלא אלימה – משום שכאן מדובר באנשים שחייהם בסכנה יומיומית, ואינם זוכים להגנה המספקת מידי הרשויות המוסמכות.
באופן לא מפתיע, בשמאל מבקשים לבדל את אלימות המתנחלים דווקא מהכיוון ההפוך, כאלימות חמורה יותר משאר מופעי האלימות, משום שהיא מסכנת חיי אדם ופוגעת באופן קשה ברכושם. כמו במקרים רבים, שני הצדדים צודקים: אלימות המתנחלים חמורה ופסולה כמו כל אלימות אחרת, ובכל זאת נובעת ממציאות קשה יותר מזו של שאר הגורמים האלימים, ודווקא לכן גם חמורה יותר מאלימותם.
אבל האמת היא שאת חשיבותם וחומרתם של אירועים צריך להעריך לא ביחס להקשר המיידי שלהם, אלא ביחס לתהליך ארוך הטווח שהם מבטאים. במדד הזה, אין ספק שגל האלימות הנוכחי הוא חלק מתהליך הסלמה מסוכן של כל סיפור השליטה הישראלית בשטחים.
זהו מעגל קסמים מרושע, כמעט דטרמיניסטי. הפלסטינים יוצרים אירועי טרור, הישראלים מגיבים, התגובה יוצרת הרתעה זמנית ולפעמים לא, אבל ברור שבשלב הבא האלימות הפלסטינית תעלה מדרגה, הן בהיקפי האירועים והן בחומרתם, וכך גם התגובה הישראלית, וחוזר חלילה. לבסוף יבוא הפיצוץ הבלתי נמנע, וכמו ששמענו לא פעם כילדים: זה ייגמר בבכי.
יתר על כן: במצב שבו עצם ההתיישבות הישראלית בשטחי יו"ש פסולה בעיני הקהילה הבינלאומית ונמצאת תחת מבטה הבוחן, תגובת המדינה תהיה בהכרח פחותה מדרישות המתיישבים, שרוצים ביטחון "כמו בתל־אביב". ממילא, גם העימות בין המתיישבים למדינה הוא כמעט דטרמיניסטי. אנחנו הולכים ומתקרבים למצב שהתרחש בזמן השליטה הצרפתית באלג'יריה, כאשר טרור המתיישבים הצרפתים הופנה הן כלפי שכניהם הערבים והן כלפי הצבא הצרפתי, שנתפס כמפקיר אותם.
בהקשר הזה, אלימות המתנחלים היא אכן חלק בלתי נפרד מתופעת האלימות המסלימה בכל חלקי החברה הישראלית. כשמגזר אחד רואה שהממלכה אינה מצליחה, ולרוב גם לא מנסה ברצינות, לאכוף את החוק על מגזרים אחרים, גם הוא רוצה להתפרע. וכשהוא שומע את הטענה שחיקויי האלימות למיניהם מקדמים אותנו להתפרקות כוללת של החברה, הוא אומר: נכון, אבל קודם תטפלו באחרים.
אם כבר מדברים על תהליכים ארוכי טווח, כדאי לדבר בכנות גם על אחריותו הרעיונית של המחנה הליברלי לתהליך ההתפרקות החברתי – בעצם הבוז רב השנים שלו לעקרונות הממלכתיות וכור ההיתוך. שנים רבות הטיפו לנו הליברלים בתקשורת ובאקדמיה שממלכתיות היא בעצם לאומנות בתחפושת, ושרעיון כור ההיתוך הוא בכלל כפייה אלימה של תרבות אחת על האחרות. אז נכון: הממלכתיות המסוימת של עידן בן־גוריון התפרשה לא פעם כדרישה קיצונית של ביטול היחיד לטובת הכלל, וכור ההיתוך לא רק ביקש להנחיל ערכים משותפים אלא גם את המודל האנושי שאמור לייצג אותם: אשכנזי, חילוני, רצוי קיבוצניק.
את ההקצנות האלה היה צריך לבער, אבל ברעיונות עצמם הייתה אמת גדולה. אי אפשר לכונן חברה בלי נכונות כלשהי להעדפת האינטרס הכללי, הלאומי, על פני האישי והמגזרי. וחברה צריכה להיות רב־תרבותית ומגוונת בתחומים כמו אמנויות, אוכל, מוזיקה, אופנה וכדומה. אבל חברה זקוקה תמיד, ולא רק בשנות כינונה, גם ליסודות ערכיים משותפים. אחרת, מי יוכל לטעון שדמוקרטיה באמת עדיפה על תיאוקרטיה?
החברה הישראלית זקוקה היום לא רק למאבק נחוש בכל סוגי האלימות, ולהחזרת המשילות לכל תחומי החיים; היא זקוקה גם לחזרה אל הממלכתיות כרעיון מכונן של העדפת הטוב הכללי על האינטרס המגזרי, ולכור היתוך במובנו הערכי – הנחלת ערכי ליבה משותפים, שהיעדרם הוא הגורם להתפרקות.
