הסלמי המפורסם של הרפורמה לא רק נקצץ לפרוסות דקות, אלא שגם הוצמד לו תאריך אחרון לשימוש. עד סוף החורף, לכל המאוחר, מתכוון ראש הממשלה בנימין נתניהו לסיים עם הרפורמה המשפטית ועם כל תופעות הלוואי שלה. לאביב הוא כבר מתכנן תפריט אחר, בניחוח בינלאומי.
את מתווה החקיקה החדש שיווק נתניהו קודם כול בריאיון באנגלית לוול סטריט ג'ורנל – ללמדנו מי קהל היעד האמיתי. ראש הממשלה נחוש לפרוץ לוושינגטון ומשם לסעודיה, על אף המהמורות שמערימים חברי ממשלתו. אין יום שהוא לא נדרש להוציא גינוי, הבהרה או התנערות – מדברי אורית סטרוק על ראשי מערכת הביטחון ("כוח וגנר"), עבור במתקפה של עמיחי אליהו על נגיד בנק ישראל ("פרא אדם"), וכלה בתוכניות של שלמה קרעי ליועצת המשפטית לממשלה (לפטר) וההצהרות של איתמר בן־גביר ("רוצו אל הגבעות"). הם מבעירים שרפות, והוא דולק אחריהם עם זרנוק מים. ביבי הכבאי.
פרישת האופוזיציה ממגעי הפשרה התגלתה בדיעבד כהזדמנות לדהור לפשרה חד־צדדית. לא יהיה זה מתווה הנשיא, אך גם לא מתווה לוין או רוטמן. הקואליציה נזכרה באיחור להתחשב בשיקולי מיתוג: הוועדה לבחירת שופטים תשונה לפי מתווה פרידמן, וצמצום עילת הסבירות משווק כ"מתווה סולברג" – אף שייתכן שהנוסח הנוכחי מרחיב יותר מזה שהשופט כיוון אליו במאמרו המפורסם. נתניהו דוחף לריכוך נוסף, כך שעילת הסבירות תבוטל בנוגע לנבחרי ציבור רק בהתאם לאופי ההחלטה. כך למשל, היא לא תחול על מינויים (דרעי יוכל לשוב לממשלה), אבל כן במקרה של פיטורין. המשמעות היא שגלי בהרב־מיארה לא תפוטר באישון לילה ללא ביקורת שיפוטית.
פסקת ההתגברות ז"ל נזנחה. החרדים, שראו בה את לב הרפורמה מבחינתם, נותרו בלי פתרון משפטי שיבצר את הפטור מגיוס. הם נותרו גם בלי חוק היועמ"שים, הנחוץ מבחינתם כדי לדלג על משוכות של תבחיני תקצוב ועל הוראות נגד הפרדה או אפליה מגדרית. השאלה מי משתמש במי קיבלה מענה: הרפורמה לא נועדה לפתור את בעיות המגזר החרדי בעניין הגיוס, אלא רק גייסה אותם למאבק על שיטת מינוי השופטים. הם עשו את שלהם, וממילא אין להם אין ללכת.
מול הקיצוץ הזה, המחאה הייתה צריכה להכריע בצומת שבין שתי אפשרויות – חגיגות ניצחון וקיבוע גניזת פסקת ההתגברות באופן שיערער את הקואליציה מבפנים, או המשך זעקות השבר על קץ הדמוקרטיה. האפשרות השנייה נבחרה, אבל המבחן אינו מצוי ברוח הלחימה של הגרעין הקשה, המפגין יכולת מחאה נחושה ולא מבוטלת, אלא ביכולתו לסחוף אחריו ציבור רחב למחאה עממית. ערב העברת החוק לקיצוץ עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית, המסה הקריטית לא יוצאת בהמוניה כפי שהיה בליל פיטורי גלנט. אולי לכן נשלף הקמפיין השקרי על כפיית הנחת תפילין בבתי הספר או איסור על שימוש בכלי רכב בשבת. מדאגה אותנטית מפני שינוי מבנה המשטר, עברו חלק ממובילי המחאה לקמפיין תבהלה מבוסס פייק.
שוב נדרך הנשק הלא קונבנציונלי של הסרבנות, הפסקת ההתנדבות או האי התייצבות – ולא משנה איך נקרא לזה, המשמעות היא פירוק הצבא. גם בלי מימוש האיום, השיח הזה שוחק את המשאב הביטחוני היקר ביותר שלנו, אבל אולי גם את האופוזיציה: בני גנץ התנער מהאיומים, אביגדור ליברמן ומשה יעלון יצאו נגד הסרבנים, אבל ליאיר פיד העדיף לגבות אותם. ״אנשים שאומרים 'לא נשרת בצבא של מדינה לא דמוקרטית', אי אפשר אלא להבין אותם״, הוא הסביר בישיבת הסיעה. ספק אם זה מה שיסייע לו בסקרים הקרובים.
לוח הזמנים החדש של הרפורמה מתכתב עם לוח הזמנים במשפט נתניהו. קריסת סעיף השוחד בתיק 4000 חיזקה את נתניהו במשפט הציבורי, אבל עדיין יש פער בין חגיגות הזיכוי למצב המשפטי. כל צד מהדהד סימני קריאה – "מושחת" או "דרייפוס" – והציבור לא פוגש את האפשרות הסבירה באמצע: זו מכה קשה לפרקליטות, שהגישה אישום תקדימי בשוחד ותידרש לחשבון נפש, אם כי נותרה עדיין סבירות גבוהה להרשעה במרמה והפרת אמונים ברף העליון בתיק 1000, שיכולה להסתיים גם במאסר.
עדות מילצ'ן השבוע הותירה את המצב המשפטי בתיק הזה סבוך מבחינת ראש הממשלה: דווקא הענייניות ואורך הרוח של השופטים לכל בקשה או תרגיל של ההגנה, וכן גם הביקורת שלהם על הפרקליטות במעלה הדרך, יקשו על העלאת טענות עתידיות למשפט מוטה במקרה של הרשעה בחלק מהסעיפים. נתניהו ודאי זוכר את משה קצב ואת אהוד אולמרט, וגם אם פוליטית כדאי לו "למשוך" – עסקה נוחה עדיין עדיפה לו מבחינה משפטית.
המועד האחרון לעסקה כזאת יהיה תוך פחות משנה. לפי ההערכות, בעוד כעשרה חודשים יגיע הרגע שראש הממשלה עצמו יידרש להעיד בבית המשפט. זאת תהיה נקודת היציאה המיטבית מבחינתו: נתניהו ודאי יתאמץ להגיע לשם כשהוא מלטש את מורשתו. סדר הפעולות, אם כן, הוא הסכם על הרפורמה, הסכם עם הסעודים והסכם עם הפרקליטות.
ביום שני אחר הצהריים התכנסה ממשלת ישראל לישיבה שלא מן המניין. לא הביטחון, לא יוקר המחיה ואפילו לא הרפורמה המשפטית תפסו את סדר היום, אלא החוק למינוי רבני ערים של ח"כ שמחה רוטמן מהציונות הדתית וח"כ ארז מלול מש"ס. בשלל יוזמות החקיקה שמקדמת הממשלה, היוזמה הזאת נמצאת כנראה בעשירון התחתון מבחינת העניין הציבורי, אבל בצמרת הנושאים שמעניינים את ראשי הקואליציה.
החוק אמור להסדיר את בחירתם של רבני ערים ושכונות, ועלה כבר בשבוע שעבר בישיבת הממשלה. הקטטה שהתפתחה בין שרי עוצמה יהודית וש"ס סביב חוק אחר, דחיית הבחירות לרבנים הראשיים, הסתיימה בערר נקם שהגיש בן־גביר נגד חוק אחר שחשוב לש"ס. אלא שבן־גביר לא הסתפק בכך, והבריז השבוע מישיבת הממשלה כדי למנוע דיון בערר בהיעדרו. מבחינת אריה דרעי זה היה יותר מדי: יושב ראש ש"ס דרש כינוס מיידי של הממשלה כדי לאשר את החוק, ובשביל לא לחכות לשבוע הבא. הבעיה היא שאי אפשר לדון בערר ללא נוכחות מגיש הערר, ולכן שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שותף ביוזמת החוק, צירף את חתימתו לערר כדי לקיים את הדיון גם מבלי שבן־גביר יתייצב.
הסיפור המוזר הזה ופעלולי התקנון מסתירים קודם כול ערמה גדולה של ג'ובים: 35 משרות רבני ערים, כולל בערים גדולות ויוקרתיות כמו תל־אביב וחיפה. אלו מינויים נחוצים, שאם יושלמו בחודשים הקרובים יעניקו כמה קולות נוספים לש"ס בבחירות לרבנות שנדחו לפסח הבא. מלבדם החוק החדש יאפשר גם מינוי של רבנים אזוריים, רבני מושבים ורבני שכונות – קטגוריה שאפשר לתקצב באופן נרחב. חשוב לא פחות, הצעת החוק תשנה את בחירתם של רבני ערים באופן שיחליש את השפעת הרשות המקומית על זהות הרבנים הנבחרים, ומנגד יחזק את מועצת הרבנות הראשית ואת השר לשירותי הדת.
מדוע הציונות הדתית נרתמה בלהט כזה לחוק שיגדיל את השפעת החרדים? הברית האסטרטגית בין דרעי לסמוטריץ' עמוקה מכפי שנדמה. במקום חיכוך מתמיד, הם מחלקים את השלל. מלבד הדיל המרכזי – שבמסגרתו ש"ס תמנה רב ראשי ספרדי ותתמוך במועמד של סמוטריץ' לרב האשכנזי – יש גם דיל משני: סמוטריץ' קיבל רבנים כלבבו בקריית־ארבע ובבית־אל, ש"ס מינתה שניים בחצור־הגלילית וביבנה, והיד עוד נטויה.
האגף החילוני בקואליציה, וגם מרבית חברי האופוזיציה, לא טורחים להתעניין בנעשה. מינוי רבנים אולי לא באג'נדה שלהם, אבל הקהל שלהם ישלם את המחיר. הדתיים הרי לא זקוקים לרב עיר, שכן ממילא יש להם רבנים משלהם – בישיבות, בקהילות ובבתי הכנסת.
דווקא החילונים חובבי המסורת עלולים להינזק משינוי אופן המינוי של רבני הערים. מי שירצה להירשם לנישואין בעירו, או חלילה יזדקק לשירותי החברה קדישא, יושפע מזהות הרב ומאופן ניהול שירותי הדת בעיר. כך גם במערכת הכשרות העירונית, שמשרתת דווקא את הציבור הרחב שאינו נזקק לשירותי הבד"צים. מי שמפסידים מברית הסרוגים והחרדים הם החילונים.
