כאשר נעשה למישהו עוול, מתעורר בו רגש טבעי ובריא של נקם. יהודי מצוּוה לדכא את הרגש הזה כשהוא מתעורר נגד בני עמו, כפי שנאמר "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך", אם כי במקרה של רצח בשגגה אנו מוצאים שהתורה מאפשרת לקרובי המת לנקום את דמו, בתנאים מסוימים. אך כל זה ביחסים הפנימיים בתוך עם ישראל. לעומת זאת, ברצח יהודים בידי גויים אנו לא מוצאים בתנ"ך מגבלות באשר לנקמה, והיא אף זוכה לשבחים ממשורר תהילים, מנביאי ישראל ועוד.
חמש תכליות יש לנקמה: ענישת הרשעים, הרתעה, פורקן רגשי לנוקם ולעמו, זכירה והזכרה של הפגיעה שהובילה לנקמה, ולבסוף כפרה ויצירת איזון רוחני בעולם. בתנ"ך אנו מוצאים מעשי נקם רבים, הן כאלה שנוקטים יחידים בפעולות פרטיות והן כאלה שנוקטים מנהיגים בפעולות לאומיות. גם בעת החדשה, ממשלות ישראל בשנות החמישים לא הסתירו את אופיין של פעולות התגמול, שהיו פעולות נקם לכל דבר.
אחת הפעולות הראשונות של יחידה 101 האגדית הייתה נקמה על רצח אם ושני ילדיה בידי מחבלים ביהוד ב־13 באוקטובר 1953. עוד באותו יום החליט דוד בן־גוריון, בהתייעצות עם שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל מרדכי מקלף, על פעולת נקם גדולה. פקודת המבצע של פיקוד המרכז הורתה על "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו הזמני וביצוע הרס ופגיעה מקסימלית בנפש במגמת הברחת תושבי הכפר מבתיהם… פשיטה לכפרים שוקבא ונעלין במגמת חבלה במספר בתים והרג תושבים וחיילים בכפר". בפעולה פוצצו כ־45 בתים בקיביה ונהרגו כשישים מבני הכפר, ללא אבדות לכוחותינו.
בן־גוריון בעורמתו הודיע לאמצעי התקשורת כי את הפעולה ביצעו "תושביהם של כמה יישובי ספר שפקעה סבלנותם לאחר הרצח ביהוד". למבצעי הפעולה אמר: "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי".
גם ממשלות אחרות לא משכו ידיהן מפעולות תגמול ונקם. גולדה מאיר הורתה למוסד בספטמבר 1972 לחסל את חברי ארגון הטרור "ספטמבר השחור", שהיו אחראים לטבח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. מבצע "זעם האל" נמשך כמה שנים, במסגרתו חוסלו תשעה מנהיגים וסוכנים בארגון הטרור, והוא זכה לתהילה בסרטי קולנוע ובטלוויזיה.
בהקשר של נקמה פרטית אי אפשר לא להזכיר את הלוחם האגדי מאיר הר־ציון, שהביוגרפיה שלו, "ויהי מה", חולקה כמתנת סיום בקורס קצינים. תהילתו הגדולה של הר־ציון אינה על מקצועיותו וגדלותו כסייר, נווט ולוחם, שכן היו לעם ישראל עוד לוחמים עזי נפש וגיבורים, אלא על השילוב של שלושה דברים נוספים. הראשון הוא נאמנותו לארץ ישראל השלמה עד יומו האחרון, גם כאשר היה כמעט יחיד בין חבריו ויוצאי יחידתו בנושא הזה, וגם כשהיה צריך לצאת נגד מפקדו לשעבר אריאל שרון. אהבתו לארצנו ולשביליה הייתה חסרת גבולות, תרתי משמע. הדבר השני היה יכולתו לנהל חיים עצמאיים ולהקים ולתפעל חוות בקר באזור ספָר, על הר טרשים קירח, סחוף רוחות בחורף וצרוב שמש בקיץ, וכל זאת בעודו נכה ומשותק חלקית עקב פציעתו הקשה בפעולת א־רהוה.
העניין השלישי, הקשור לענייננו, הוא נקמת דם אחותו שושנה וחברה עודד וגמיסטר, מידי שבט הבדואים שרצחו את בני הזוג באזור נחל ערוגות בדצמבר 1954. נפשו של מאיר לא נתנה לו מנוח עד שביצע את הנקמה כחודשיים וחצי לאחר הרצח, יחד עם ארבעה מחבריו ליחידה. מאיר הרג בעצמו חמישה מבני השבט ושלח את השישי לספר לבני שבטו בגין מה בוצעה הנקמה. החמישה ישבו במעצר עשרים יום, ולאחר מכן, באופן מדהים ובלתי נתפס בימים אלה, שוחררו ללא כתב אישום, בהוראה ישירה של בן־גוריון. מאיר אף חזר לשורות הצבא כמפקד פלוגה בצנחנים.
ראוי לציין כי על קירות תאי הגזים חרטו היהודים בציפורניהם ובכוחותיהם האחרונים בקשות נקמה. חלק מהבקשות מולאו בידי יחידות "הנוקמים" שהתארגנו באופן פרטיזני בתום מלחמת העולם השנייה, והצליחו לחסל לא מעט פושעים נאצים.
נקמה היא רגש טבעי ובריא, ואין פלא שדמם של מכריהם, חבריהם ובני עמם של הנרצחים, סוער ותוסס בקרבם. הרגש הטבעי הזה לא ידוכא על ידי מעצרים מנהליים ופעולות ממשלתיות מסוג זה. על מדינת ישראל לנקוט בפעולות תגמול ממלכתיות, כגון הקמת יישוב חדש על כל יהודי שנרצח. מעבר לכך שאלה פעולות מוצדקות שעונות לתכליות המוזכרות, הן ישקיטו את השטח ויגרמו לאנשים להבין שאין צורך ותועלת בנקמתם הפרטית.
