מפעל שימור מורשתו של דוד בן־גוריון זכה בקיץ שעבר לשדרוג תנאים מרשים. בשדה־בוקר נחנך המבנה החדש והמפואר של אוצר כתביו ותיעוד פועלו, בניין סינדי ומקס מינצברג, מעין גרסה ישראלית לספרייה הנשיאותית שארצות הברית מקימה לכבוד מנהיגיה לשעבר. התקשורת הישראלית קימצה בדיווחים על אירוע חנוכתו, אך כעבור שבועות אחדים הוא זכה לאזכור עיתונאי משמעותי. חמישה רמטכ"לים בדימוס התייצבו במבואה של בניין הארכיון החדש לריאיון טלוויזיוני משותף, שעסק יותר בפוליטיקה עכשווית מאשר במורשת בן־גוריון.
"אם הוא היה שומע מה שקורה היום במדינה, הוא היה מתהפך בקברו", קבע רב־אלוף במיל' אהוד ברק, היחיד מהחמישה שכיהן בעצמו כראש ממשלה, אך הוסיף מיד הסתייגות: "אני לא בטוח שהוא שומע".
ובכן, לא בטוח שברק צדק. בשדה־בוקר הנחת העבודה התת־הכרתית אומרת שבן־גוריון כן שומע, רואה ובוחן. רוחו מרחפת על החבורה העוסקת בשימור מורשתו ופיצוחה; בצריף, ברחבת הקבר, במדרשה ובארכיון. בן־גוריון שלה הוא כמו אביי ורבא בבתי המדרש ובישיבות. היא מדברת בו ומצטטת אותו בלשון הווה. בשדה־בוקר לא אומרים "בן־גוריון אמר" אלא "בן־גוריון אומר" או "בן־גוריון כותב", כאילו אינו שוכן עפר כבר כמעט יובל שנים וכאילו לא יכלו עוד מעט מן הארץ אלה שעוד זכו להכירו אישית. תודעת אישיותו העוצמתית טבועה בצוות המומחים והמדריכים פה עד כדי חשש שמא הוא עשוי להתערב פתאום בדיון כדי לחוות דעה או להעמיד דברים על דיוקם.
רק ישראלים מעטים מסוגלים לנמק בהרחבה את עילות תודעתו ולבאר את פשר זוהרו של בן–גוריון. ידיעותיהם עליו שטחיות למדי
במרכז אולם התצוגה של בניין הארכיון, על גבי לוח בטון אליפטי, חקוקה הכרזתו כי "עברנו הוא לא מאחורינו, הוא בנו ובתוכנו". ואומנם, בן־גוריון הוא דמות העבר היחידה שגם נכדיו וניניו של דור תש"ח מסוגלים לזהות בקלות את קלסתרה ואת קולה. פרסומות רדיו וטלוויזיה עדיין מתבססות על חקיינים המדקלמים את מילותיו המפורסמות ביותר – "אנו מכריזים בזאת". דא עקא, רק ישראלים מעטים מסוגלים לנמק בהרחבה את עילות תודעתו ולבאר את פשר זוהרו. ידיעותיהם עליו שטחיות למדי. הם יודעים שהקים את המדינה וניהל אותה באופן מושכל, אולי אף שניצח על בניית צה"ל ושאמר פעם "או"ם שמום", לא הרבה יותר. כך דרכו של עולם. שישה עשורים תמימים חלפו מאז חדל דוד בן אביגדור ושיינדל (גרין) בן־גוריון להנהיג את ישראל. כדי להכיר אותו היטב צריך לקרוא ספרים עבי כרס או לערוך סיור מקיף ומעורר תיאבון אינטלקטואלי בשדה־בוקר. שם, בלב המדבר שתפס מקום מרכזי בחזון הישראלי שלו, מתנהל מצוד מקיף אחר כתביו והגותו. תלמידי חכמים צעירים ופחות צעירים חוקרים את מורשתו ומנגישים אותה לציבור, לנוער, לדורות הבאים.
ממד ההפתעה
על סמך הקשרים המתהדקים בין החבורה החוקרת והנוברת הזו לעיתון מקור ראשון אפשר לגלות פה בשמחה שאין לה יומרה לקבוע אם בן־גוריון אומנם מתהפך בקברו כשהוא רואה מה קורה היום במדינת היהודים שלו. הפיתוי לכך רב, אבל ההשערה רעועה כל כך. "מאז שעזבת הרבה השתנה כאן", שר אהוד בנאי כאילו עליו, "זה עולם אלקטרוני קצת קשה לדבר, ומילים כמו שלך, אף אחד לא אומר כבר".
כיצד אפשר לדעת באילו מילים היה בן־גוריון משתמש כדי לחוות דעה בנושא האיראני? האם היה מצווה לתקוף את טהרן או מעדיף הסכמי גרעין איתה? הוא הרי היה נץ פרגמטי ופרגמטיסט ניצי. מצד אחד לא היסס לצאת למלחמות מצווה, מצד שני ציווה לנצור אש כשחשב שהסיכון עולה על הסיכוי. הוא חשש מאוד מהבעיה הדמוגרפית, אבל שיגר איחולי הצלחה לרב לוינגר ולמתנחלי חברון. השתדל לשמור על קשרים טובים עם המפלגות הדתיות, אולם בערוב ימיו נטה להתחרט על השחרור הגורף מצה"ל של בני הישיבות. הפגיז את ספינת הנשק של האצ"ל, וכעבור חמש שנים בלבד מינה איש לח"י בכיר לשומר ראשו. התפלמס קשות עם השמאלנים שמשכו לכיוון מוסקבה, וגם עם החרותניקים שחלמו על עבר הירדן. כל ימיו כראש ממשלה התעקש להחזיק את ערביי ישראל תחת ממשל צבאי, אך במקביל העניק להם תעודות זהות וזכות הצבעה לכנסת. לכן אין כמעט טעם לנסות לנחש מה היה אומר היום על הרפורמה המשפטית, על המפגינים נגדה, על הישיבה בחומש או על בנימין נתניהו, מי שיושב על כיסאו כבר הרבה יותר ממנו. מן הסתם היה מצליח להפתיע אותנו, את כולנו.
משיחיות עם שתי רגליים על הקרקע
אם כך, האם יש בכלל טעם בחקירת מורשתו? מה יוצא לנו ממנה אם לא ניתן להשתמש בה כבספר מתכונים להכרעת הוויכוחים הלאומיים שלנו? יוצא הרבה מאוד. מפעלי החקר של שדה־בוקר והחפירה היסודית בעיזבון המילים העצום שראש הממשלה הראשון הותיר אחריו, שלא לדבר על עיזבון המעשים, מזכים אותנו במקור השראה. עולם המושגים שלנו על תוכנית המתאר הישראלית מתרחב. בזכות בן־גוריון אנחנו מקבלים מושגים מדויקים יותר על תנאי המכרז הנדרשים למנהיגות ישראלית. מורשתו היא שיעור בתעוזה, בנשיכת שפתיים ובמידת הצורך גם בהשלמה עם אילוצי השעה. המנהיג שהוביל את עם ישראל מגולה לגאולה ידע מתי אין מנוס מאימוץ שיטת "קמעה־קמעה" ומתי אפשר לשעוט קדימה בשיטת "בעִתה אחִשנה". מפת הניווט שלו שילבה את התנ"ך, ספר הספרים כפי שכינה אותו במגילת העצמאות, עם התקנון המדיני של המאה ה־20. מקור האנרגיה היה משיחי, אך שתי הרגליים נצמדו היטב לאדמה.
כידוע, התקנון המדיני של המאה ה־21 סבוך לא פחות. הים אותו ים, השכנים אותם שכנים, וגם היהודים אותם יהודים. מדינת ישראל עומדת בציפיות החומריות של ראש ממשלתה הראשון, אולי אף מעבר לציפיות, אבל בוודאי לא בציפיות הרוחניות, ולו רק מפני שהיו לו ציפיות עצומות, אינסופיות.
בן־גוריון, מי שהכריז על הקמת המדינה בעיצומה של חשרת סימני שאלה על עצם סיכוייה להתקיים, היה זה שהבין כי הסכנה לקיומה אינה נשקפת רק מאויביה אלא גם מעצמה. לכן התרה בה שוב ושוב מפני קפיאה על השמרים והטיף לה לפשפש תמיד במעשיה. השורה התחתונה של משנתו היא שאיפה למצוינות לאומית, והיא בוודאי תקפה גם בימינו, תקפה לעד. "אין סוף לעלייה המתמדת של אדם ואין סוף לעלייה האפשרית של עם", הוא נאם ב־1950. "ההיסטוריה תעמיד לפנינו משימות חדשות. אנו חותרים לקראת השיא. אבל ברגע שנתקרב אל השיא שנראה לנו בשעה זו, יתרומם מעליו שיא חדש. הקמת המדינה הייתה שיא שאיפת דורות, וכשהגענו לשיא ראינו במה רחוקים אנו מהפסגה. ובכל פעם נגלה שיא חדש. זוהי תפארתו של אדם, זהו חביונה של ההיסטוריה. זוהי גדולתה של אומה. הסתערות מתמדת לעל, אמונה בחזון אחרית הימים שאין לה אחרית, אבל יש מוקדם ומאוחר".
