בסוף כל ויכוח שאתם מתווכחים בעברית יושב בן־גוריון. בין שהוויכוח נסב על שיטת הבחירות, על אשכנזים ומזרחים, על חוקה ומשפט, על צבא העם, על הרבנות – בן־גוריון יצוץ בשלב זה או אחר.
בן־גוריון הוא המותג הפוליטי החזק והיציב ביותר בישראל. שמו מתנוסס על שלטי רחובות ראשיים באשקלון, נתניה וגדרה ועל שלטי רחובות כמעט בכל הערים היהודיות; בתי ספר, מחלפים, ונמל תעופה קרויים על שמו; ועל אף שהוא לא בין החיים כבר כמעט 50 שנה, הוא זוכה לאזכורים בעיתונות באופן יומיומי. מכל ראשי הממשלה והנשיאים, הכי הרבה ישראלים – מקטן ועד גדול – יכירו את צלליתו של בן־גוריון.
כל זה טוב ויפה אם אתם ואתן, כמוני, מתפרנסים ממורשת בן־גוריון. אבל מכיוון שרוב העם לא עובד במכון למורשת בן־גוריון, כדאי שנשאל מהן המשמעויות של מרכזיות דמותו בתרבות בישראל – לטוב ולרע.
באופן אירוני, בן־גוריון הפך לקונצנזוס די רחב בישראל, לפחות בקרב הציבור היהודי. אירוני – מכיוון שמנהיגותו של בן־גוריון נשענה, לא מעט, על אי־הסכמה. אירוני – מכיוון שבימי חייו, הפולמוס היה לחם חוקו של בן־גוריון. הוא התפלמס עם אנשים ומפלגות מכל הזרמים הפוליטיים, אבל היום נציגים של אותם זרמים מבקשים לנכס את בן־גוריון, להפוך אותו למטבע שישמש אותם בוויכוח העכשווי.
כשאלמוני אומר: "בן־גוריון מתהפך בקברו כי כך וכך", הוא בעצם אומר שבן־גוריון בצד שלו. הדבר מעיד על כוחו של בן־גוריון כמותג, אך זהו שימוש אינסטרומנטלי ובררני. כמעט כל טענה שנשמעת היום על התמיכה של בן־ גוריון בצד זה או אחר כרוכה בהשטחה, הוצאה מהקשר וסילוף. לפיכך, עד כמה שבן גוריון הוא קונצנזוס ישראלי היום, נראה שההסכמות על דמותו דקות למדי. בעומק הדברים עומדות אי הסכמות עקרוניות בינינו – על מלחמה ושלום, על כלכלה, חברה וממשל. זה נראה לעיתים כמו הקונצנזוס החינוכי שלפיו יש לחנך לערכים, בלי לשאול מהם הערכים שאנחנו רוצים לחנך לאורם.
משמעות נוספת למרכזיותו של בן־גוריון נוגעת באחריות שהוא מייצג. כידוע, כל הבעיות שיש בישראל הן באשמת הממשלה הקודמת. אלא שבן־גוריון נאלץ לעבוד בלי ממשלה קודמת. ייתכן שזו הסיבה שאנו מגלגלים אחריות לכל הבעיות שלנו אליו. אפליית מזרחים? בן־גוריון! פטור מגיוס לבחורי ישיבה? בן־גוריון! החינוך הממלכתי? בן־גוריון!
ראוי שדמותו של בן־גוריון תשמש את מי שרוצה ללמוד על אחריות ועל משמעותה – ירידה לפרטים הקטנים, גיבוש חזון ומדיניות, נכונות לשאת בתוצאות ולקבל החלטות שיש בהן סיכון. אבל השארתו בתפקיד המבוגר האחראי גם 50 שנה אחרי מותו, מלמדת משהו על מידת הנכונות שלנו ושל מנהיגינו לפעול באחריות, באומץ ובנכונות לשלם מחיר.
אז מה כדאי לעשות?
- ללמוד היטב את ההיסטוריה. חשוב לזכור שהדמויות ההיסטוריות המכוננות, ובן־גוריון בכללן, הן דמויות עגולות. הם פעלו וטעו, שינו עמדות מעת לעת, ידעו שיאים וגם נקודות שפל, ובעיקר – פעלו בתוך הקשר מסוים.
- להיות ערניים ולהטיל ספק. אם פלוני משתמש בשמו של בן־גוריון כבמטבע – כדאי להיות צרכנים נבונים ולהבין מה רוצה פלוני לקנות ומי יכול להחליט מהו הערך של המטבע הזה.
- להיגמל ולקחת אחריות. לא להיות תלויים בבן־גוריון, לא כאשם אולטימטיבי ולא כפֶטיש שמייצג את כל מה שהיה טוב פעם ועבר מן העולם. טוב שקולו של בן־גוריון וקולם של מייסדי המדינה כולם יהיו חלק מן השיח העכשווי. אבל חשוב להבין שגם אם השורש של האתגרים הנוכחיים שלנו מגיע עד בן־גוריון, אין פירוש הדבר שהמציאות היא גזֵרה שאין לשנותה.
רמון זיו–אב הוא מנהל מרכז המבקרים של הארכיון למורשת בן-גוריון
